הסיפור שלה - טל טנא-צ'צ'קס

את טל (טלי) טנא-צ'צ'קס אני מכירה כבר שנים, מאז שהילדים שלנו היו ביחד בגן. הרקע המשותף (עיצוב גרפי, עיצוב בכלל) כמו גם הקסם האישי שלה סיקרנו אותי תמיד. עם השנים התוודעתי גם לעשייה האמנותית העשירה שלה ונכבשתי.


התוצרים קסמו לי, ולא פחות מכך - תהליך העבודה. אני לא מכירה הרבה אנשים שעשייתם מבטאת באורח כה הדוק ומנומק את המהות, את הגרעין הפנימי העמוק שלהם. המחויבות והיסודיות שבעזרתן טלי מפענחת וחוקרת כל פרויקט עד לפיצוח הגנום שלו מעוררות השתאות. אז ברור שביקשתי ממנה להתראיין לסדרת הכתבות "הסיפור שלה". ואיזה כיף - היא הסכימה!


טל טנא-צ'צ'קס

צילום: נגה שנער-שויער

אז מי את?

טל טנא-צ'צ'קס, נשואה באושר לשימשי, אימא לאיה, רוני, יובל ותומר. מעצבת ואמנית רב תחומית חוצפנית והרפתקנית.


ספרי לי על העשייה שלך.

אני בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. במהלך לימודיי קיבלתי מלגת הצטיינות ל-School Of Visual Arts בניו-יורק, שם למדתי סמסטר והתמחיתי בעיצוב אובייקטים בתלת ממד. בתום הלימודים בבצלאל עשיתי שנה נוספת בקורס לעיצוב צעצועים במחלקה לעיצוב המוצר.

את רוב שנותיי כמעצבת עשיתי כעורכת גרפית בכירה וכאחראית פיתוח מוצרי הפרינט ב"מעריב" ו"בידיעות אחרונות".


כיום מתחלקת הפעילות שלי לכמה מישורים:

  • פיסול סביבתי שובב ופרוע. עבודותיי הוצגו במוזיאון ישראל, מוזיאון תל-אביב, כיכר רבין ובגלריות ותערוכות בארץ.

  • סדנאות להמצאה ואלתור באקדמיה ובמוסדות ציבוריים.

  • סדנאות פרטיות - סדנת "מראות של אושר" לעיצוב מראות צעצועים ו"מה עושים עם צעצוע שבור?" - סדנה ליצירת צעצוע חדש מחלקי צעצועים שבורים ועוד.

  • סטודיו "Two's Company" - אופיר דהאן, חברי הקרוב מאז ימי הלימודים בבצלאל, ואני הקמנו בשותפות את "Two's Company" להלבשת בתים, חללים ומשרדים.


מראת צעצועים וחומרי גלם

צילום: טל טנא-צ'צ'קס


שורשים, זיכרונות ילדות - מה את זוכרת?

כל מה שאני עושה היום מתחיל שם. לא הייתי ילדה שגרתית. הבחירות שלי תמיד היו "אחרות", ידעתי בדיוק מה אני רוצה ואי אפשר היה "לאלף אותי".

גדלתי בפתח-תקווה של שנות השבעים והשמונים. גרנו בבית פרטי שלצדו היו שדות רחבים. אהבתי מאוד להסתובב בחוץ ולאסוף בעלי-חיים (עם עדיפות לצבים, קרפדות וראשנים...). בסביבת הבית שלנו היו בתים ישנים נטושים, ותכולתם תמיד הקסימה אותי והכילה, עבורי, אוצרות נהדרים: גרוטאות מעניינות, חפצים ישנים, ציוד רפואי שהשאיר אחריו רוקח שהלך לעולמו...


ניגודים וחיבורים תמיד משכו אותי. בצד הגרוטאות והטבע, היו ליד הבית גם גן החיות של פתח-תקווה, שבו ביליתי כמעט בכל יום אחרי הלימודים, והמוזיאון לזואולוגיה. השלדים, הפוחלצים ושאר המוצגים בו היו בשבילי גן-עדן של דמיון והשראה.

מגיל צעיר מאוד אהבתי ציור ונמשכתי לאמנות. כבר בשלב מוקדם המסלול שלי היה ברור: לימודי אמנות ביסודי, מגמת גרפיקה בתיכון ובהמשך לימודים בבצלאל.


פיסול בגרוטאות

צילום: נגה שנער-שויער


מה בחוויות הללו עיצב אותך כאדם/כיוצרת?

כך אני גם היום: החיבורים בין תחומים וניגודים משלימים אותי ויוצרים את העשייה שלי, שיש בה דגש על כל מה שחשוב לי. גרוטאות, צעצועים שבורים ורהיטים ישנים עדיין מקסימים אותי. אני תמיד פוקחת עין ואוספת בכל מקום, ומקבלת "משלוחים" גם מחברים ומכרים. מאחורי כל הפריטים המגיעים אלי עומד תמיד סיפור: אנשים שייצרו אותם, וילדים ששיחקו בהם.


למשל: סדרת ליטל ג'יינט (Little Giant) – מעמדים להגשת מזון שעוצבה מאסופות של צלחות מעופפות, כדורים, צעצועי ילדות ובובות גומי.


סדרת ליטל ג'יינט

צילום: נגה שנער-שויער

ערכי שימור הסביבה, צמצום הצריכה והמחזור מדברים מאוד אל לבי, מיושמים כל הזמן גם בחיי

האישיים והכתיבו את הבחירות שלנו כשבנינו את בית המשפחה שלנו בקיבוץ משמרות. התריסים ומשקופי הדלתות, המטבח, חדרי האמבטיה וכד' מקורם בחומרים ממוחזרים שכבר נעשה בהם שימוש בעבר.


מתלה הסירים שבמטבח שלנו הוא, למעשה, קרש ששימש את שימשי כנדנדה. מצאנו אותו במחסן בבית הוריו של שימשי, וידענו כי יהיה חלק מהבית שנבנה בעתיד. ארון הוויטרינה שבסלון אוצר בתוכו אוסף של צעצועים שהוא כל מה שאנחנו והמקומות שמהם באנו: גלובוס ישן של אמי, צעצוע אהוב שאותו שמרה אמו של שימשי לאורך שנות ילדותה במלחמת העולם השנייה והשואה, אוסף הקטרים של שימשי, אוסף מכוניות משותף לשנינו, ועוד ועוד. כל טיול משפחתי בחו"ל הוא סיבה לצעצוע חדש ואהוב ואנו זוכרים את הסיפור מאחורי כל אחד מהם.

הבית של טל ושימשי - קרש הנדנדה של שימשי משמש כיום כמתלה לסירים.

גלובוס של אמה של טל, צעצוע שליווה את אמו של שימשי בשנות המלחמה

ארון הוויטרינה הקסום, אוסף המכוניות של שימשי וטל

צילום: נגה שנער-שויער

הפיסול הסביבתי שלי מבטא את החיבור בין הערכים של האתרים שבהם מוצבים הפסלים, לרגשות של האנשים הצופים בהם. כך נוצר חיבור גם עם הסביבה.


בשנת 2012 הצבתי בכיכר רבין את פסל המאוורר הענק, כחלק משנת האמנות בעיר תל-אביב.

זה היה בדיוק שנה לאחר ההפגנות הלוהטות בכיכר ("העם דורש צדק חברתי"). חקרתי את ה-D.N.A של המקום: כיכר המזוהה עם הפגנות פוליטיות, עם הרצח של ראש הממשלה יצחק רבין. המאוורר הענק - שעוצב בהשראת דגם "סטאר" הנוסטלגי - הוצב בלוויית המסר: "להביא רוח חדשה". המאוורר הפך את הכיכר למחויכת, השרה עליה קרירות נעימה באמצע חום יולי-אוגוסט, וגם הפר את הסדר הנוקשה שלה - הביא "בלגן". ואנשים הגיבו לזה. מכל הארץ הגיעו אנשים כי לראות את המאוורר, שחיבר אותם לילדות, אחד לשני וגם למקום שבו הוצב.

פסל המאוורר בכיכר רבין, 2012

צילום: אריק סולטן

או המיצב "עוגה-עוגה" שיצרתי לתערוכת "יום-הולדת" באגף הנוער של מוזיאון ישראל בשנת 2015.

המיצב הוא למעשה המחשה והגדלה של טקס יום ההולדת הנערך במשפחתנו. לפני שנים, כשהבנות היו ממש קטנות, החלטנו שעצוב לנו שילדה אחת חוגגת ומקבלת מתנה והשנייה לא מקבלת שום-דבר. אז גובש הטקס המשפחתי שלנו: בכל יום הולדת כולנו חוגגים, וכולם מקבלים מתנות, אך חוגגים גם וקודם כל עם בעל השמחה. המיצב במוזיאון מבטא במדויק את הערכים המרכיבים את החגיגה המשפחתית שלנו: השמחה, הצבע והקריצה לאמנות הפופ.


לקראת יצירת המיצב, חקרתי את המונח "יום-הולדת ישראלי" ומאפייניו. וכך הגיעו למוזיאון כל הסמלים החשובים: מיץ פטל (שנשפך מתוך כוס פלסטיק - כמו שקורה תמיד בכל חגיגה...), סוכריות צבעוניות, בייגלה, כובע ליצן וכמובן - עוגת שוקולד עם סוכריות... והכל גדול, והכל נגיש לכל גיל המבקרים בתערוכה יכלו להרגיש ולגעת, לחוש את הקריצה, את שבירת ה"סדר הטבעי" של "מוזיאון" את הבלתי-מושלם שאליו ניתן להתחבר בקלות. כי מושלם עבורי זה משעמם. וחוץ מזה אין מושלם.


מיצב "עוגה-עוגה"מרתק אליו "ילדים" בכל גיל - מוזיאון ישראל, 2015

צילום: נגה שנער-שויער

בילדות יש גרעין חזק שמגדיר את מי שאנחנו כיום. כילד אתה רוצה לבלוע את העולם. הכל אפשרי ומותר. עם השנים אנחנו חוסמים לעיתים את המקומות האלה, הראשוניים. כשאתה נאמן לערכים, לתרבות, לאמנות ולמחוזות שמהם באת - אתה מביא משהו חזק ואותנטי. צריך להקשיב לגרעין הזה, להיות עמו בקשר מתמיד ולא בנתק. שם טמונים השיפור והצמיחה שלנו, כאמנים יוצרים, כבני אדם.


פיסול בגרוטאות. יצר: תומר צ'צ'קס

צילום: נגה שנער-שויער


השילוש הקדוש?

חלה טרייה, שוקולד "השחר", גבינה צהובה.


לקריאת פוסטים נוספים בבלוג לחצו





אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש