הסיפור שלה - מוריה אגמון
הסיפור שלה - מוריה אגמון
מוריה אגמון היא קוסמת שיוצרת את הקינוחים הכי טעימים והכי איכותיים שאכלתי בחיים שלי. עוד לפני שזכיתי לטעום מהם (ולגנוח בקול מהנאה... אין דרך אחרת להתמודד עם העניין הזה(:) עקבתי אחריה בשקיקה. הדרך שלה, הצורך לדייק את העשייה שלה בלי להתפשר ומתוך חקר מעמיק, שבו את לבי. אז ביקשתי ממנה להתראיין לבלוג שלי. עכשיו הקסם הוא גם שלכם.
מוריה אגמון
צילום: אלונה להב
מי את?
מוריה אגמון, חיה בפרדס חנה-כרכור. חיי הם מסע של חיפוש, התפתחות ועשייה מדויקת. אוהבת לברוא עולמות מתוקים, ליצור קסמים מהטבע והצומח, ואלכימיה יש מאין. אחרי שנים רבות של המתנה פגשתי את אהבת חיי מעוז - גאון קולינרי ובסיסט מחונן, שהפך גם לשותפי העסקי.
ספרי לי על העשייה שלך.
בשותפות עם מעוז אני בעלת "למוריה קינוחי אור": קונדיטוריה המתמחה בקינוחי Raw Food. בנוסף, אני מנחה סדנאות ללימוד הכנת קינוחי גורמה חיים-טבעונים. בעשרים השנים האחרונות למדתי, התמחיתי וחקרתי רבדים שונים ושיטות רבות הקשורות לעולם התזונה הבריאה. לאחר לימוד וחקר מעמיקים בחרתי להתמחות בהכנת קינוחי Raw Food - פסגת הקולינריה של עולם המתוקים לפי תפישתי.
צילום: מוריה אגמון
שורשים, חוויות ילדות, מה את זוכרת?
נולדתי וגדלתי בקיבוץ עין-גדי שלחוף ים המלח. עין-גדי היא עבורי מקום של ניגודים: גן-עדן של מדבר מול ים כחול, שממה חומה מול נווה מדבר ירוק. קיבוץ ספר קטן ומבודד מחד, ומוקד עלייה לרגל לתיירים רבים מהארץ ומחו"ל מאידך.
מוריה אגמון - שנות הילדות
בתוך הקיבוץ היה בית המשפחה שלנו. אבי נשא כל השנים בתפקידי ניהול שונים שהרחיקו אותו מהקיבוץ, וראינו אותו בעיקר בסופי-שבוע. בצד ההתנהלות הפרקטית שדרש היום-יום שלו, היה בו צד יצירתי, עם חיבה גדולה לעולם המתוקים. הספרים של רות סירקיס ונירה שויאר היו אז "שיא המודה", ובהשראתם נהג להיכנס בסופי שבוע למטבחון הקיבוצי ולהפיק בו קינוחים טעימים ומושקעים: פטיפורים, עוגות קומות מקושטות, עוגות קרם בשכבות (למשל: עוגת "היער השחור") ועוד.
צילום: מוריה אגמון
אימא הייתה (ועדיין) דמות דומיננטית בחיי. הייתי בת הזקונים במשפחה, וגדלתי ממש "תחת הסינר" החם והעוטף שלה. אמי הקדימה את זמנה: כבר אז, בשנות השבעים והשמונים, התעניינה בכל מה שקשור לאורח חיים בריא, תזונה נכונה ויתרונותיה. באותן שנים לא היה חומר קריאה זמין בתחומים אלה, אך היא הצליחה לייצר לעצמה מקורות מידע, ואת הידע שרכשה הייתה מביאה אלינו, שלושת ילדיה. מגיל צעיר ספגתי את הערכים של התייחסות רצינית ואחראית למזון שאנו צורכים ולהשפעותיו על גופנו כמו גם על איכות הסביבה שבה אנו חיים.
מה בכל אלה יצר את מוריה של היום?
החוויות הראשוניות שלנו חרוטות בנו לתמיד. עין-גדי היא עבורי כיום משאת נפש ועיר מקלט, אך זאת בשונה מחוויית הילדות שלי במקום. הייתי ילדה ביישנית מאוד, מופנמת וסגורה, שגדלה בתוך "רחם" של קיבוץ סגור ומבודד, מנחם אך גם חונק. לא פעם הרגשתי צפיפות בתוך ההוויה הקיבוצית, תחת זכוכית המגדלת והבחינה המתמדת שלהם היינו כולנו נתונים, והצורך "להתיישר" לפי קו אחיד המוכתב מלמעלה.
מוריה אגמון - שנות הילדות
הרגשתי שהכישורים והחוזקות שלי אינם זוכים לביטוי ראוי. מגיל צעיר מאוד רציתי לעזוב. החיים בחו"ל היו בגדר פנטזיה ששאפתי לממש. וכך, מיד עם השחרור מצה"ל עזבתי את הקיבוץ ונחתתי במנהטן, ניו-יורק. כך החל מסע חיי. אף פעם לא עשיתי את הדברים ב"זמן המקובל", התנהלתי בזמן שלי. שנתיים חייתי ועבדתי במנהטן. בהמשך טיילתי באוסטרליה וניו-זילנד ואז חזרתי לארץ.
חייתי בתל-אביב והתמקצעתי בתחום ההפקות של אירועים מיוחדים במקומות אקזוטיים. בהמשך הקמתי ברשת "ידיעות תקשורת" מחלקה של מגזיני קונספט וניהלתי את ההקמה של אטרקציה תיירותית באילת.
כחלק מהחיפוש החלטתי לעזוב הכל ולנסוע להודו, לשקול את חיי מחדש. כשחזרתי החלטתי להפוך לעצמאית. הרגשתי שכשכירה אני עדיין נמצאת תחת מרות של מערכת שיש לה בעלות עלי, כמו בקיבוץ, ורציתי את החופש שלי.
לקחתי לי פסק זמן לחשיבה נוספת. במשך כחצי שנה חייתי ב"אשרם במדבר". זו הייתה חוויה מכוננת. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שמצאתי את "השבט שלי": אנשים שמחפשים את ה"מעבר", משמעות שהיא מעבר להיבטים הטכניים/הפרקטיים של החיים. בהמשך לכך עברתי לעסוק כפרי-לאנסרית בהפקות של פסטיבלים אלטרנטיביים. עברתי לגור בבית-אורן ואח"כ בכרכור. כאן מצאתי את מקומי האישי והחברתי, אך המסע המקצועי שלי עדיין המשיך.
לאורך כל השנים המשכתי את מורשתה של אמי, וחקרתי ביסודיות את עולם התזונה הבריאה שהלהיב אותי מאוד, אך בעיקר מכיוון הבישול. כל אותן שנים ניהלתי עם עצמי דיאלוג פנימי, בחיפוש אחר עיסוק שיבטא את היצירה שלי, הנובעת מתוכי. בשלב מסוים הגעתי לצומת דרכים בה הבנתי שאינני יכולה להמשיך לעסוק בהפקות. הלכתי לקבל ייעוץ מהמדריכים שלי (אלו שאינם בגוף אנוש) והמסר שהתקבל היה מאוד ברור: "הנשמה שלך באה לכאן ליצור דרך האוכל ותמצאי לבד את הדרך ליישם זאת".
צילום: נגה שנער-שויער
פחות משבוע לאחר מכן, ישבתי עם חברה בבית-קפה "Loveat" (רשת תל-אביבית המתמחה באוכל אורגני איכותי). שיחה "מקרית" עם מנהל המשמרת שלחה אותי אל המטבח של הוריי בעין-גדי, לפתח אינטרפטציה בריאה לעוגיות ועוגות ויצרה לי קריירה חדשה. במשך שבע שנים סיפקתי לכל סניפי רשת "Loveat" את ליין קינוחי הבריאות.
עוגיית הבריאות - נקודת המפנה במסע. צילום: אלונה להב
מרגע שהתחלתי לעסוק באפיית בריאות השתרר בתוכי שקט. סוף-סוף, לאחר שנים של חיפוש הרגשתי שמצאתי, שיש לי עוגן בחיים. פתחתי קונדיטוריה ביתית בכרכור והמשכתי למכור את המאפים שלי גם לגורמים נוספים. השקט הפנימי הביא להתייצבות גם בחיי האישיים. הכרתי את מעוז, יועץ לעסקים בתחום הקולינריה, וביחד בנינו לנו חיים כזוג. בשנת 2012 פתחנו את "למוריה אופים אהבה", קונדיטוריה למאפי בריאות ברחוב המייסדים בכרכור.
למוריה אופים אהבה". צילום: מוריה אגמון"
הלימוד המתמיד שלי והצורך שלי להעמיק את תחום עיסוקי הביאו אותי להתנסות גם בתחום של קינוחי Raw Food. מתוך תהליך פנימי של דיוק הבנתי שכאן מצוי עבורי הייעוד האמיתי (תכל'ס - זו הייתה התגלות(:). קינוחי Food-Raw מבטאים במדויק את כל מה שאני, את האמונות והערכים שבהם אני מאמינה.
התועלת התזונתית שלהם אדירה: הם אינם מכילים סוכר, גלוטן ומוצרים מן החי. אופן הכנתם מתבסס על עיבוד מינימלי של חומרי הגלם ואינו מערב אפייה או תהליכי חימום וזאת על-מנת לשמור על הערכים התזונתיים הגבוהים שלהם ועל טעמם העשיר. וכמובן שלבחירה במזון טבעוני, טהור ולא מעובד יש השפעה עצומה על כדור הארץ ועל כל היצורים הניזונים והנתמכים על ידו.
צילום: מוריה אגמון
כתוצאה מהתובנה הזו סגרנו, מעוז ואני, את "למוריה אופים אהבה", הקמנו את "למוריה קינוחי אור", והפכנו לקונדיטוריה הראשונה בארץ המתמחה בקינוחי Raw Food. כיום אנו מספקים קינוחים לבתי- קפה בתל-אביב ועוסקים גם בהנחלת הידע והערכים שלנו במסגרת הסדנאות ללימוד הכנת קינוחי Raw Food.
צילום: מוריה אגמון, נגה שנער-שויער
סוף-סוף מצאתי את משאלת לבי. המסע שלי הגיע לנקודת עגינה אבל ממשיך להתפתח כל הזמן. מה שאני עושה היום הוא מבחינתי לא עיסוק כי אם אמנות, ביטוי לתשוקה עמוקה הנובעת מתוכי. לא בכדי, כנראה, מציינים אנשים רבים שהקינוחים שלנו נראים כמו תכשיטים...
צילום: מוריה אגמון
לאורך השנים ולכל אורך הדרך המפותלת, הקשה והמייסרת, לעיתים, שעברתי, זכיתי בתמיכתם הבלתי מתפשרת של הוריי. בעזרתה יכולתי להתמיד במסע שלי ולהגיע למקום שבו אהיה שלמה עם עצמי, מבלי להיכנע לצורך ליישר קו עם המוסכמות החברתיות המקובלות. בעזרת אמונם בי ותמיכתם המלאה של מעוז ושל חבריי, הצלחתי להגשים את היעד הנכסף.
לעולם לא אפסיק ללמוד, לרכוש ידע ולדייק את העשייה שלי. אבל סוף-סוף אני מרגישה כי תחום העיסוק שלי עונה באופן מלא ומדויק על מי ומה שאני. היכולת להעביר הלאה את הידע, לחלוק עם אנשים נוספים את אהבתי לעולם הזה שבו אנו חיים והצורך לשמור עליו היא אושר ועונג צרוף.
השילוש הקדוש?
אהבה, אמת, אמונה.
נהניתם? אהבתם? ספרו לי!
לקריאת פוסטים נוספים בבלוג לחצו