הסיפור שלה - הדס שלום

הסיפור שלה - הדס שלום


הדס שלום, יוצרת וקדרית מחוננת, היא מתנה מקומית. "הכרנו" בפייסבוק (מדיום נפלא ליצירת קהילות, כפי שמוכיח האזור שלנו מדי יום) ואח"כ באירועי "אמנים במושבה" בפרדס חנה-כרכור. הוקסמתי מהכלים שהיא יוצרת, וגם ממנה. לפעמים בחיים - אם יש לנו מזל - אנחנו פוגשים אנשים שאנחנו מרגישים אליהם חיבור מיידי. זה מה שקרה לי עם הדס.


הדס שלום

צילום: תומר שלום


אז מי את?

הדס שלום, בת 44, נשואה באושר לתומר ואימא לארבעה מופלאים. נמצאת היום במקום הכי שלם עם עצמי מאי-פעם: אוהבת אותי יותר, שלמה עם עצמי יותר, מגשימה את עצמי יותר. אדם מחובר. חילונייה מאמינה.


תארי לי את העשייה שלך.

אני בעלת המותג הבינלאומי "הדס שלום קדרות", מעצבת ויוצרת כלי בית שימושיים, מעוצבים ואיכותיים, פריטים משלימים לעיצוב הבית (כיורים, אריחים, גופי תאורה), תכשיטים, ומוצרי נייר תואמים. הפריטים שבעיצובי נמכרים בסטודיו שלי בפרדס-חנה ובחנות האינטרנטית הישראלית, ומשווקים לכל העולם באמצעות החנות שלי באטסי.


צילום: תומר שלום, נגה שנער-שויער

כבר עשרים שנה שאני קדרית. את ההשראה לעשייה שלי אני שואבת ממקורות שונים ומגוונים, פנימיים וחיצוניים. היצירה הממשית של משהו חדש, שעד עכשיו רק דמיינתי, היא הרגע שתמיד הכי מלהיב אותי. אני שואפת למצוא את טביעת העין והיד הייחודיות לי. כך נוצר, למשל, הליין של כלי בית מחימר שחור ובעיטור זהב. כך נולד גם ליין מוצרי הנייר שלי, התואם במדוייק את הכלים שבעיצובי.


ליין החימר השחור - מעוטר זהב טהור. צילום: תומר שלום

ליין מוצרי הנייר - תואם במדוייק את צבע כלי הקרמיקה. צילום: נגה שנער-שויער

שורשים, זכרונות ילדות ונעורים, מה את זוכרת?

נולדתי וגדלתי בקריית-אונו, בת הזקונים במשפחה של שלושה ילדים.


הדס, שנות הילדות


אבי היה מעצב חלונות ראווה, אחד מהראשונים שעסקו בתחום זה בארץ, ומהמובילים שבהם. כילדה ביליתי הרבה בסטודיו שלו - עזרתי לו לפרוק מהאוטו, וסייעתי לו בהכנות לחלונות חדשים. הסטודיו היה בקרבת הבית, ואנו הילדים שהינו שם הרבה בחברתו. בזמנו היו משתמשים, כחלק מעיצוב חלון הראווה, בדיקטים עגולים, מחופים בד או נייר, שהתחלפו ביחד עם העיצוב המחודש. תפקידנו היה לשלוף את הסיכות שהצמידו אותם לדיקט. אהבתי לראות איך אבא מצפה את הדיקט מחדש.



אמי עבדה כשוזרת בחנות פרחים, ובהמשך בחנות לכלי בית. בשעות הפנאי שלה הייתה מעצבת פנים בנשמתה - אלופה ביצירת יש מאין. הייתי הולכת לביה"ס כשהמטבח בצבע אחד, וחוזרת ומוצאת את החזיתות שלו מצופות בטפט חדש שהיא לקחה מהסטודיו של אבי. היא הייתה לוקחת רהיט ישן, מצפה אותו בטפט חדש, מרכיבה לו רגליים וידיות והנה - רהיט חדש. בבית הייתה הקפדה רבה על הצד האסתטי: בסלון הייתה ויטרינה עם כלים נאים, תמיד היו פרחים רעננים והאוכל הוגש באורח מעוצב ומסוגנן.


צילום: תומר שלום


כשהייתי כבת שמונה, עברנו לגור ביחד עם סבתא (אִמה של אימא) שהפכה לדמות משמעותית ביותר עבורי. המון ממה שאני היום זה ממנה. סבתא הייתה אישה אלגנטית - צמה בלונדינית כרוכה סביב ראשה, לבושה בשמלות שאותן נהגה לתפור בעצמה. היא הייתה מנויה על מגזין Burda לתפירה, ואהבתי לראות אותה מוציאה ממנו את הגזרות. החדר שבו גרה היה ממלכה של מלאכות בית מסורתיות: סבתא תמיד תפרה, רקמה או סרגה ולימדה גם אותי את השליטה במלאכות-יד אלה.


ברבות השנים (בשל מצבה הבריאותי) הפכה סבתא לטבעונית, כך שבנוסף לארוחות השחיתות ב"ניצוחו" של אבי, זכיתי להיחשף גם לריחות של קוואקר מבושל וטעמים של אגוזים, זרעים שיני שום וירקות טריים.


בנוסף לכל אלה, סבתא הייתה מורה בפנסיה ואשת תרבות במלוא מובן המילה. העזרה בשיעורי הבית הייתה עוד בונוס של החיים במחיצתה. מחדרה בקעו תמיד צלילי מוזיקה קלאסית, היא אהבה להקשיב להרצאות מוקלטות מתוך קורסים שלקחה באוניברסיטה הפתוחה, היה לה זמן לקרוא ספרים באנגלית, לבקר במוזיאונים ולטייל בחו"ל עם חברות. מכל נסיעה הביאה איתה פריט אחד איכותי ונחשק. עד היום שמורים בביתי סיכת דש יפיפייה, קופסאות נהדרות מקרמיקה ופורצלן, ועוד.


לאורך כל שנות הילדות והנעורים שלי רקדתי. בהתחלה בלט קלאסי, אח"כ עברתי לג'אז ולהתעמלות אמנותית. בתקופת התיכון הצטרפתי ללהקת המחול הייצוגית של קריית-אונו, שהפכה עבורי לבית שני. השקעתי שעות רבות בחזרות, מופעים בארץ ובחו"ל.


בצבא שירתי כמש"קית חינוך וכקצינת חינוך. שם הכרתי את בעלי לעתיד תומר שלום, מתופף ואיש סאונד, מפקד להקה צבאית.


לאחר הצבא יצאנו ביחד לטיול של שנה בהודו. תומר הוא בן להורים יוצאי הודו. את ילדותו ליוו סיפורים על המולדת הרחוקה, וביניהם סיפור של אביו על כלי חימר לאחסון מים בשם מַטְקָה, ששמר על המים כשהם קרירים וטעימים. בתחילת מסענו הגענו לפושקר, ושם חיפשנו את קדר הכפר כדי שייצור עבורנו כלי כזה.


הקדר מפושקר. צילום: תומר שלום


זה היה עסק משפחתי: הקדר ובנו עובדים על האובניים, בעוד האם והבנות מסייעות בהעברת הכלים המוכנים לייבוש בשמש, מעטרות את הכלים וכד'. הייתה שם סצנה שלמה סביב יצירת הכלים, והכל באמצעים בסיסיים ופרימיטיביים מאוד. בית המלאכה הזה סיפק כלים לכל הכפר - בכל בית היו כלים שלו.


מרגע שראיתי את הקדר בעבודתו -נמשכתי אליו כבמגנט. ימים שלמים ישבתי בחצר שלו, והסתכלתי על בני המשפחה כשהם עובדים. שם נבטה בי ההכרה שזה מה שאני רוצה לעשות. לאורך כל הטיול שלנו רכשתי כלי קרמיקה בשוק וציירתי עליהם, בכל כפר שנקלענו אליו חיפשתי את הקדר המקומי.


כשחזרנו לארץ, קנו לי הוריי אובניים ותנור, והתחלתי ללמוד אצל שולה מילר, אמנית קרמיקה ידועה ומורה בחסד. נכבשתי. באותה התקופה גרנו אצל ההורים של תומר באשדוד. ההגעה ללימודים הצריכה נסיעה בשני אוטובוסים לגבעתיים. אבל אני לא נתתי לשום קושי לעצור אותי. היה בי רעב אדיר. בין שיעור לשיעור הייתי מתאמנת, ומגיעה לשיעור הבא עם שאלות. התקדמתי במהירות.


צילום: תומר שלום


מה בכל אלה יצר את הדס של היום?

מהבית שבו גדלתי הבאתי את הנטייה לעיסוק בעיצוב, באמנות, ביצירה. גם את תבונת הכפיים והידיעה ש"יש לי את זה" בכל הקשור לעבודת-יד הבאתי משם. היכולת היזמית, העיסוק ביצירה במישור הפרקטי והעשייה המדויקת, בלי יכולת לזייף, הוטמעו בי עוד מילדות.


צילום: תומר שלום


נדרשה לי דרך ארוכה וקשה של ניסוי, טעייה, הצלחות וגם כישלונות מהדהדים כדי להתגבש ולהגיע למקום שבו אני נמצאת כיום. לאורך השנים ילדתי ארבעה ילדים, ולכולם (בשנים הראשונות) הייתי אימא צמודה וטוטאלית. הייתי בעלת מפעל קטן שסיפק כלים לחנויות ורשתות מובילות במרכז, לימדתי תלמידים רבים, והייתי בעלת סטודיו עצמאי.


צילום: נגה שנער-שויער

לא הלכתי לבד. לכל אורך הדרך תומר היה לצדי. שותף בכל החלטה, שותף לעבודה, ליצירה, לבנייה. בצד ההתמסרות לקריירה שלי, סלל הוא את דרכו כאיש סאונד ותאורה, ולא ויתר גם על היצירה העצמאית שלו כמוסיקאי ומתופף, חבר בהרכבים שונים.


שנינו עקשנים בצורך שלנו לביטוי אישי עצמאי, בצורך להביא את עצמנו לעולם. למרות הקושי (שני עצמאים, אמנים) השכלנו למצוא את עמק השווה. תומר הוא שותף מלא לעשייה שלי גם היום, בעל ראייה מערכתית המאפשרת לנו לייעל תהליכי עבודה, להתפתח ולצמוח לכיוונים ויעדים חדשים.


לפני מספר שנים פתחנו את הסטודיו והחנות ב"מתחם הידית" בפרדס-חנה. ידעתי שהפעם זה לתמיד. שמכאן אין שום אופציה אחרת פרט להצלחה. פניתי לייעוץ עסקי, ובעקבותיו עבר העסק שלנו מתיחת פנים, ברמת הארגון והמיתוג. אני עדיין עובדת קשה על שינוי חלק מהדפוסים הראשוניים שהיו טבועים בי, אלה שעיכבו אותי בעבר, ולא מוותרת לעצמי. מתמודדת עם כל ההיבטים, גם אלה שמחוץ לאזור הנוחות שלי.


הסטודיו בפרדס-חנה. צילום: נגה שנער-שויער


היום אני לומדת לדייק את העשייה שלי למקום מתגמל ורווחי, נפשית וכלכלית. מלמדת את עצמי להכיל את ההצלחה. ויש. אני מרגישה שיש לי מסלול המראה. המטוס שהוא אני ניתק את הגלגלים שלו מהקרקע, ואני יכולה לעוף לטווח ארוך. אני בונה משהו שיש בו טביעת יד חד-פעמית. מצאתי את הנתיב הייחודי שלי ואני הולכת בו.


השילוש הקדוש?

1. משפחת תומר והדס שלום, הגרעין שבנינו ביחד.

2. יצירה יש מאין.

3. ריקוד. לפני כשנה (לאחר הפסקה של עשרים וחמש שנה), חזרתי לרקוד - וכמו השבתי לעצמי את נעוריי. זה המקום שבו הנשמה שלי מרגישה בבית.


.הידיים - ידי הדס: ידי הזהב ולבבות הזהב

צילום: נגה שנער-שויער

קראתם? - דברו אלי. ספרו לי רשמים שלכם. על הסיפור של הדס ובכלל.

לקריאת פוסטים נוספים בבלוג שלי לחצו













אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש