הסיפור שלי - מעגלים-מעגלים

השואה ואני - מערכת יחסים מורכבת.


קוראים לי נֹגה, ואני נכדתם של מרים ואוּרי נאור, ילידי גרמניה, ממייסדי קיבוץ דורות.

סבתא וסבא שלי הצליחו להגיע הנה לפני המלחמה. ההורים שלהם נספו בשואה.


ואף אחד לא דיבר על זה.


סבא שלי נפטר בגיל צעיר מאוד, לפני שמישהו כאן בכלל חשב לדבר. סבתא שלי, תיבדל לחיים ארוכים, נצרה את הדברים בליבה.


ואני?

ילדות נעימה בקיבוץ, קרוב מאוד לקיבוץ שייסדו סבא וסבתא שלי, ורתיעה איומה מכל מה שקשור בשואה.

כילדים, היינו חוזרים ביום השואה מביה"ס ישר ל"קבוצה" שלנו - שם הדלקנו את הטלוויזיה וצפינו ב"הארד-קוֹר" של שידורי יום השואה בשנות ה-70' וה-80'. בלי מבוגר לצדנו, בלי תיווך. ערימות הנעליים, האנשים הרזים כשלדים בין דרגשי העץ, תאי הגזים, המשרפות, אתם יודעים על מה אני מדברת.


אחרי יום השואה בא הלילה של יום השואה, ועמו הסיוטים. כל המראות של היום חזרו אלי והחרידו את שנתי. אני זוכרת את עצמי מעבירה מזרון לחדר של האחים שלי כדי לישון בו, כי שם דלקה מנורת לילה. כן, אני יודעת, בשואה סבלו יותר. ועדיין זה היה סיוט מתמשך.

אז ויתרתי. הפסקתי להקשיב. הפסקתי לראות. לא קראתי. נמנעתי מכל מפגש עם הדבר הזה שלא יכולתי לשאת, למשך שנים ארוכות.


כיום אני בעלת חברה לכתיבת סיפורי חיים. עיסוק, שמטבע הדברים, מפגיש אותי עם השואה על בסיס קבוע. כולל סיפורים בגוף ראשון של אלו שהיו שם. כולל הכל: המראות, הקולות, הזוועות.


אז איך זה קרה? בתוך מעגלי החיים.


מעגל 1 : אלה תולדות

בשנת 2010 פניתי אל סבתא שלי בבקשה לראיין אותה על תולדות חייה. היא הייתה אז כבר בת 87, וחשבתי שחייבים לעשות את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. המטרה שלי הייתה חומר לעבודת השורשים של בתי הבכורה. סבתא שלי הסכימה. התחלנו להיפגש. סיפור מרתק נפרש בפני, שתחילתו בברלין היפה של שנות העשרים והשלושים, והמשכו באיימי השלטון הנאצי והשואה, באבדן נורא ושכול משתק, ובתקומת עם ישראל במדינתו העצמאית.


אלה הם הפרטים היבשים:

סבתא שלי נולדה בחורף הקר של ברלין בשנת 1922. אחות תאומה ליוֹקי, אחות צעירה לרפי. בתם של רוזה וד"ר לואיס-אויגן שטרנברג.


רפי, יוֹקי ומרים שטרנברג, 1933


אביה היה רופא שיניים שהכיר אִמה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. שניהם שירתו בצבא גרמניה, היא כאחות והוא כרופא. בתום המלחמה קיבל האב את עיטור "צלב הברזל" על היותו חייל נאמן למדינתו.

ד"ר לואיס-אויגן שטרנברג, 1935

רוזה שטרנברג, 1937


כשהסתיימה המלחמה, נישאו וקבעו את ביתם ברובע שרלוטנבורג שבמערב ברלין, שם נולדו סבתי ואחיה. לואיס-אויגן טיפל בפציינטים שלו בקליניקה יפה שהייתה ממוקמת בדירה המרווחת שבה גרו. רוזה ניהלה את משק הבית וטיפלה במסירות בשלושת ילדיה. הם נהנו מאורח חיים שקט ואמיד. "השכונה" שבה גדלה סבתא שלי הייתה תחומה בין גן החיות של ברלין, פארק טירגארטן, אזור הקו-דאם, חנות הכלבו KaDeWe - אזור הבילויים והקניות המוכר והידוע של ברלין כיום.


רוזה שטרנברג עם בנה הבכור רפי, 1920


משפחת שטרנברג הייתה משפחה מלוכדת, חמה, וציונית. את שלושת הילדים שלחו ללמוד בבי"ס יהודי ע"ש תיאודור הרצל, שם למדו קרוא וכתוב בעברית מיומם הראשון, שמעו בצמא סיפורים על ארץ-ישראל הרחוקה והתרגלו לראות בה משאת נפש ויעד לעלייה והתיישבות.


ביה"ס ע"ש תיאודור הרצל בברלין, 1929. שלישי מימין: יוקי שטרנברג

התאומים יוקי ומרים על מרפסת הדירה בברלין, 1934

הכל היה ממש טוב. ואז הגיעו הנאצים.


מעגל 2 : מלחמה וזיכרון

סבתא שלי אומרת שהיא לא ניצולת שואה, אלא "פגועת שואה", מפני שחיה חמש שנים תחת עול ופחד השלטון הנאצי בגרמניה. בהתחלה קיוו שזה רק עניין חולף, שיעבור. אך אט-אט חלחלה ההבנה האיטית שמשהו לא טוב - ממש לא טוב - קורה כאן. ההורים של סבתא שלי התנסו באחד מהקשים שבמבחני ההורות - הצורך לשלוח את ילדיהם רחוק, אלא הלא-ידוע כדי להציל אותם. הם עמדו במבחן הזה בכבוד.


בשנת 1938 עלו סבתי ואחיה התאום לארץ במסגרת עליית הנוער. אחיהם הבכור, שנשלח עוד ב-1936 לחוות הכשרה לנוער חלוצי בהולנד, הצליח להגיע הנה בעלייה בלתי-לגאלית באוגוסט 1939, שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה.


מרים ויוקי לפני העלייה לארץ, 1938


ההורים נשארו בברלין. לשניהם היו אימהות מבוגרות שלא רצו להשאיר מאחור, והם קיוו שיצליחו בכל זאת להגיע. בקיץ 1939 זה כמעט קרה. הסרטיפיקט לעלייה כבר היה בידיהם, ואז התבקשו להעביר אותו לאנשים אחרים, שהיו חייבים לצאת את גרמניה בדחיפות. הם העבירו. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה המלחמה. השערים ננעלו.


מטעמי צנעת הפרט, לא אפרט כאן את נסיבות מותם. אומר רק שהם מתו וקבורים בברלין. שניהם קֹרבנות השואה, שעזבו את העולם הזה כשהם רעבים, מבוהלים ונשמתם קרועה מגעגועים לשלושת ילדיהם האהובים.


מעגל 3 : הביתה

סבתא שלי הגיעה לארץ בספטמבר 1938. על סיפון האנייה הכירה את אוּרי נאור, חברו של אחיה הבכור להכשרה החלוצית בהולנד. מאוחר יותר נפגשו שוב בקיבוץ גבעת-ברנר. סבתא שלי נשלחה לשם להכשרה ע"י עליית הנוער. אורי הגיע כדי ללמוד על גידול גני ירק. היה קליק, הייתה אהבה, הייתה חברות.


אורי נאור בגן הירק בדורות


סבתא שלי הצטרפה לאורי וחבריו (וביניהם גם אחיה הבכור) שייסדו והקימו את קיבוץ דורות בנגב הצפון-מערבי (אחיה התאום של סבתא שלי ייסד באותן השנים את קיבוץ מנרה בגליל העליון).


כשהגיעו לדורות, מצאו שם בעיקר חול. הם נאבקו בתנאי חיים קשים ביותר, בחום ובקור, בעבודה מפרכת, בצורך לעבד את האדמה הסרבנית, בהתנכלויות של שכניהם הערבים. אך הם היו נחושים בדעתם ליישב את הארץ. הם לא התגעגעו לחיים הנוחים שעזבו בגרמניה. להורים שלהם התגעגעו. למשפחות שגורלן היה עלום, לרוב, בשנות המלחמה.


קיבוץ דורות, אמצע שנות הארבעים

בשנת 1942, בעקבות חילופי שבויים עם גרמניה, נודע לסבתי דבר מותה של אימה. מאוחר יותר התבשרה גם על מותו של אביה ועולמה חרב עליה.


בשנים האחרונות פגשתי ותיעדתי לא מעט ניצולי שואה ובני משפחה של קֹרבנות השואה. עבור רובם ככולם, השואה האמיתית הייתה זו הרגשית - הפרידה מבני משפחה אהובים ויקרים שאבדו לעד, התחושה שנשארו לבד בעולם.


סבתא שלי עלתה לארץ בגיל 15. ילדת תפנוקים שנותקה בן לילה מהורים אוהבים וחמים ומאורח חיים מרופד. ילדה שלא ידעה לשטוף רצפה או לבשל. שלא ידעה לחפוף לבד את הראש. באומץ גדול שרדה את הפרידה ואת כל הקשיים שהעמידה בפניה הקליטה בארץ, ורק קיוותה שגם ההורים שלה יגיעו הנה. זה לא קרה.

סבתא שלי היום בת 93. בצמוד למיטתה, בביתה הצנוע שבקיבוץ, תלויה תמונת אימה. למעלה משבעים שנה חלפו, והיא עדיין מתגעגעת.


מעגל 4 : מגדלורים של יבשה

השבר היה עצום, אך הם לא ויתרו. סבתא שלי ושני אחיה בגרו ועיצבו את מסלול חייהם.


שלושת האחים - רפי, מרים ויוקי, 1972


האח הבכור - רפי כוכבי ז"ל, אב לשישה ילדים, היה מורה ומחנך בדורות ובביה"ס האזורי "שער-הנגב" (שבו למדתי גם אני), סופר ומשורר.

האח התאום - ד"ר יוקי כוכבי ז"ל, אב לשניים, היה חבר קיבוץ מנרה ואח"כ חבר קיבוץ החותרים. מורה ומחנך, ממייסדי ביה"ס האזורי "חוף-הכרמל", ולימים מורה וחוקר בבית לוחמי הגטאות. את עבודת הדוקטורט שלו הקדיש לסיפורה של יהדות גרמניה ערב מלחמת העולם השנייה.


לאחר המלחמה נסע יוקי ב"שליחות עלומה" למחנות העקורים באירופה. לפני שובו ארצה ביקר גם בברלין. הוא ראה את בית המשפחה שהופצץ, ורק הקיר החיצוני נשאר ממנו, והעמיד מצבה לאביו בבית הקברות היהודי בברלין. ברבות השנים יזם בקיבוצו הקמת אנדרטה לזכר הורי החברים שנספו בשואה, ובהם גם הוריו.


קיבוץ החותרים - האנדרטה לזכר הורי החברים שנספו בשואה


סבתא שלי, מרים, נישאה לאורי נאור. בשנת 1945 נולדה בתם הבכורה אביטל - אימא שלי. בשנת 1953 נולד גיורא.


אורי נאור עם ילדיו אביטל וגיורא, 1954


בשנת 1954 נפטר אורי בתוך שבוע מנגיף הפוליו. סבתא שלי איבדה את בעלה, את אבי ילדיה ואת אהבת חייה.


מרים עם אביטל וגיורא לאחר מותו של אורי


מי שמכיר אותה יודע שמדובר באישה נדירה: מקבלת את המציאות כמות שהיא, אופטימית לנצח. מעולם לא התלוננה על מר גורלה. ברבות השנים הפכה סבתא שלי מומחית לטיפול בילדי הקיבוץ שנזקקו לריפוי בעיסוק והוראה מתקנת, תוך שהיא מפתחת שיטות טיפול ולימוד משלה. הורי אותם הילדים (היום כבר מבוגרים) מדברים עליה באהבה גדולה.


סבתא שלי, 1948

עם השנים התרחב השבט שלנו. אביטל נישאה לשמואל שנער והם הורים לארבעה ילדים (אני הבכורה), וסבים לאחר-עשר נכדים. גיורא נישא לדליה (לבית צורף). הם הורים לארבעה ילדים וסבים לשלושה נכדים. חישוב פשוט: לסבתא שלי יש שמונה נכדים וארבעה-עשר נינים, ועוד היד נטויה...


משפחת נאור-שנער, 1982

שבט נאור-שנער, 2011


בשנת 2010 התחלתי לראיין את סבתא שלי. עבודת השורשים נשכחה די מהר. צללתי אל תוך סיפור חייה. בפעם הראשונה, הכרתי גם את אורי, סבא שלי, שמת הרבה לפני שנולדתי, שמותו היה כה טעון, עד שכמעט ולא הוזכר בביתנו.


התיעוד והכתיבה היו עבורי כמו מים לצמא במדבר. לאחר שנים של ישיבה בבית וגידול ילדים, מצאתי פתאום את הייעוד שלי. אהבתי כל-כך את מה שעשיתי, שברור היה לי כי יהיה לזה המשך.


בשנת 2011 יצא "כאור בשולי הענן" - סיפור חייהם של סבתי ומשפחתה.

בשנת 2012 הקמתי את "הד - לסיפורים שמשאירים חותם", חברה לתיעוד וכתיבת סיפורי חיים. עשרות סיפורי חיים כבר תיעדתי וכתבתי והוצאתי לאור, חלקם נכתבים בימים אלה ממש.


"כאור בשולי הענן" - ספר חייה של סבתי


ואז - באמצע החיים, נסגר עוד מעגל באורח בלתי צפוי, דרמטי ומסעיר.


מעגל 5 : הדבר היה ככה

בחודש פברואר 2015, בשעת לילה מאוחרת, התקבל מייל חדש בתיבת הדוא"ל שלי, מאישה גרמניה בשם וִיבְּקֶה. היא סיפרה לי שהיא גרה ברובע שרלוטנבורג בברלין, באותו קומפלקס בניינים שבו שכנה גם דירת משפחתה של סבתי. אותה דירה שאביה התגורר בה עד מותו בשנת 1943.


ברלין 2015 - הבניין שבו גרה משפחת סבתי בפינת הרחובות Kant ו-Uland

צילום: נגה שנער-שויער


רחוב קאנט - קומפלקס הבניינים שבו התגוררה משפחת שטרנברג

צילום: נגה שנער-שויער

ויבקה סיפרה כי השכנים במתחם החליטו להציב לפניו "אבני זיכרון" ("אבני נגף", שְְׂטוֹלְפֵּרְשְׂטַיְינֶה, פרויקט הנצחה ליהודי אירופה שנספו בשואה) ועליהן שמות הוריה של סבתי, שנת הלידה שלהם ותאריך ומקום מותם. אבני הזיכרון יונחו במקומן בטקס שיתקיים מול הבניין, בעוד כחודש. הסיבה לכך שויבקה הגיעה דווקא אלי, היא סיבוב שעשתה בגוגל עם השם של סבתא שלי, שהוביל אל ספר חייה שכתבתי, ואל אתר האינטרנט שלי...


מהר מאוד קיבלנו החלטה: ההורים של סבתא שלי אולי מתו לבד, אבל בטקס הזה נהיה שם ביחד עמם.


הוריי ואני המראנו לברלין. טיילנו באזור שבו גדלה סבתא שלי ובילתה את ילדותה. עברנו בתחנות שאותן פקדה. פתאום לבשו הסיפורים ששמעתי ממנה תלת ממד של צבע וצורה. את הכל ראינו: גם את הספסלים בקרבת הבית שעליהם לא הורשו יהודים לשבת, את האיצטדיון האולימפי שבו התקיימה האולימפיאדה של היטלר ב-1936, את רציף 17 שממנו נשלחו יהודי גרמניה אל מותם, בצמוד לשכונת גרונוולד והיער שלה, שבו אספו סבתא שלי, אִמה ואחיה פירות יער לצורך הכנת ריבות.

אזור הקו-דאם, "השכונה" שבה גדלה סבתא שלי

שער גן החיות של ברלין - כילדים בילו כאן סבתי ואחיה כמעט בכל יום

כיכר סאביני הסמוכה לבית סבתי - על הספסלים הללו נאסר על יהודים לשבת

צילום: נגה שנער-שויער

במהלך שהותנו בברלין, הכרנו את ויבקה, יוזמת הנחת אבני הזיכרון והתוודענו לסיפורה המרתק.


ויבקהעם הוריי, אביטל ושמואל שנער

צילום: נגה שנער-שויער


ויבקה ברונס (Wibke Bruhns), ילידת מזרח גרמניה (1938), הייתה בתו של קצין בוורמאכט, אחד מהשותפים ל"קשר יולי" הכושל להפלת שלטונו של אדולף היטלר. האב שילם על כך בחייו.


ויבקה, אם לשתי בנות, הייתה עיתונאית בכירה ב-"Stern" הגרמני. בשליחות העיתון עשתה תקופות ארוכות מעבר לים, באירופה, בארה"ב וגם בישראל. חמש שנים חיה בירושלים, למדה עברית ורכשה לה כאן חברים לחיים. בתחילת שנות התשעים, לאחר נפילת חומת ברלין, שבה לגרמניה והפכה למגישת תכניות אירוח וחדשות בטלוויזיה. רק לאחר מותה של אימה, חקרה ויבקה את סיפורו של אביה. בעקבות זאת יצא בשנת 2004 ספרה "ארצו של אבי".

צריך רק לשמוע את ויבקה מדברת על השואה, ואת סלידתה מהתנהלות הצבא ואזרחי מולדתה במהלכה, כדי להבין שעבורה אין כאן שום שאלה של צדק או נאמנות, או על הדרך שבה קרו הדברים.


ב-27 למרץ 2015 השתתפנו בטקס הזיכרון בנוכחות גונטר דמניג (Gunter Demnig) - האמן שיזם ומבצע את פרויקט "אבני נגף", ארז כץ, נספח צה"ל בברלין, נור בן שלום (נגן קלרינט ישראלי הפועל בברלין) שליווה בנגינה, ויבקה, בתה מיכאלה, חברים והשכנים מהבניין.


טקס הזיכרון

צילום: נגה שנער-שויער


זה היה מעמד מכובד, מרגש מאוד וכואב מאוד. היינו עטופים בחום אנושי של אנשים טובים שכיבדו את ההיסטוריה המשפחתית שלנו, שהתעמתו חזיתית עם אחריותה של גרמניה לשואה שחוללה. בצד הנחמה על כי, בדרך כלשהי, החזרנו את משפחת שטרנברג אל ביתה, הרגשנו גם את ההחמצה, את כאב השכול ואת הצער על חיים שאבדו, על משפחה שנקרעה לגזרים.


אבני הזיכרון ללואיס-אויגן ורוזה שטרנברג ז"ל


יומיים לאחר הטקס חזרנו הביתה בתחושות מעורבות. סבתא שלי, שראתה את התמונות ושמעה את הסיפורים, לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות. אנחנו הרגשנו, ועדיין חשים שהשארנו בברלין משהו מעצמנו. שיש לנו שם עכשיו "כתובת". אין ספק שעוד נשוב לשם, לבקר את האבנים "שלנו".


אין ספק גם שנזכור ונספר לכל מי שרק נוכל. כי אסור לשכוח. וגם אי אפשר.







אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש