הסיפור שלנו - ירון

אם ירון היה חי, הוא היה היום בן 51. אבל ירון נשאר בן 20.

אלה הן העובדות:

ירון נולד בשנת 1965 בקיבוץ כפר-עזה, בן לבתיה ויהודה (שוּלְמַן) כהן, אח לדורון, שרון, אורית ורוית.

בתיה וירון, 1965

שולמן, בתיה וירון, 1966

ירון עם בני קבוצתו, 1967

דורון, ירון ושרון, 1968

ירון, שרון, אורית ורוית, 1980

ירון למד בביה"ס האזורי שער הנגב. לאחר שנת שירות בתנועת הנוער העובד והלומד התגייס ב-1984 למסלול "בני משקים" בחטיבת הנח"ל. הוא סיים מסלול כלוחם והמשיך לתפקיד פיקודי בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח.

סיום מסע כומתה, 1985

את השבוע האחרון של חודש נובמבר 1985 העביר עם חבריו לגדוד בסדרת ניווטים בדרום. וכשלא ניווטו, נהנו מאירוח חם בקיבוץ של ירון - הקיבוץ שלנו. בסוף אותו שבוע חזרו כל החבר'ה לשבת בגדוד. ירון, שאירח והפעיל במשך השבוע את "חמ"ל אימא" בכפר-עזה, קיבל צ'ופר: שבת בבית. במוצ"ש הסיעו אותו ההורים שלו לבסיס הגדוד בבית סחור. למחרת, יום ראשון ה-1 בדצמבר עלה ירון על משאית שהובילה ציוד כדי להצטרף לחבריו באימון בצפון. ליד קיבוץ בית-זרע שבעמק הירדן אירעה תאונת דרכים. ירון נהרג במקום.

שלושים שנה חלפו מאז, ואני זוכרת כל פרט כאילו קרה אתמול.

ב-1 בדצמבר 1985 רבתי אחה"צ עם אורלי, המטפלת שלי בקיבוץ. הייתי אז בת 17. לריב עם מבוגרים היה חלק מהעניין. כשאורלי דפקה בדלת החדר שלי ב"נעורים" של הקיבוץ לפנות ערב, חשבתי שהיא באה לדבר איתי על הריב המטופש ההוא. אורלי התיישבה על המיטה שלי ואמרה שקרה לנו אסון. שהייתה תאונת דרכים וירון נהרג. ובאחת החשיך הערב הקר של תחילת דצמבר והפך שחור.

צריך להבין: נולדנו בקיבוץ קטן וצעיר שהיו בו מעט ילדים, ולכן גדלנו כולנו ביחד. ומפני שזה היה הקיבוץ הנפלא בעולם, שררה בו תמיד תחושה של יחד גדול, וההורים שלנו היו ההורים של כולנו. כשירון נהרג, הרגשנו כולנו שאיבדנו את עצמנו ובשרנו. כל אחד ממקומו, כל אחד בדרכו.

ביום ראשון ה-1 בדצמבר 1985, עוד לא היה בקיבוץ שלנו בית קברות. עד אותו רגע לא היה צורך. למחרת עבדו הדחפורים כל הבוקר, והכשירו את שטח הפרא שיועד מלכתחילה למטרה הזו.

קברנו את ירון.

כשהגענו לאזכרת השלושים, כבר חיכה לנו בית קברות מדוגם ומסודר, כולל חלקה צבאית. חלקה צבאית ארורה, שמעתה תהיה הבית של ירון לעולם.

בתיה, אימא של ירון, מספרת על בנה הבכור, אוצרה הזהוב ומשוש ליבה, שהיה תינוק משגע, ילד נוח, נער קשור בעבותות להוריו, לאחיו ולשלוש אחיותיו. אני יכולה להעיד שהייתה לו סיבה טובה. הוא גדל במשפחה נהדרת.

בתיה וירון, 1967

רוית, אורית, שרון וירון, 1982

כשעברנו בכיתה ט' לשכונת הנעורים בקיבוץ, היה החדר שלי צמוד לשלו, וקשר נעים של חברות שרר בינינו מאז. אני זוכרת נער זהוב תלתלים, שעל פניו בת-צחוק תמידית ושלווה אופפת אותו. הוא היה חמד של בחור ירון. תלמיד מוכשר, שחקן כדורסל, אהוב הבנות, חביב הבנים. חביב העולם באופן כללי. כשהתגייס נגזזו התלתלים, והוא היה חמוד אפילו יותר.

ירון, 1983

זמן קצר לפני האסון עברנו לחדרי נעורים במיקום אחר בקיבוץ. ירון עבר עם החבר'ה שלו לשכונת החיילים. כשבועיים לפני שנהרג, הוא חיפש מישהו בשכונת הנעורים החדשה, לא מצא, ודפק במקרה על הדלת שלי. שיחה קצרה, חיוך, שאלה נעימה שהעידה על קרבה חברית, והוא יצא לדרכו. ג'ינס משופשף, סווטשירט בורדו, שיער ג'ינגי קצוץ. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו.

משפחת כהן, 1985, תמונה אחרונה עם ירון

כולנו עטפנו את המשפחה של ירון באהבה וחיבוק אינסופי. הרגשנו בחריפות את עוצמת הכאב שלהם, שהיה גם הכאב שלנו. ועדיין לא ידענו כלום. אף פעם אי אפשר להבין באמת מה עוברת משפחה שכולה. לכמה תעצומות נפש נדרשים כל איבריה כדי לקום בכל בוקר ולהמשיך לחיות.

אבל הם, גדולים מהחיים עצמם, קמו בכל בוקר והמשיכו. וחיו. הם עדיין חיים. שלוש הבנות והבן הקימו משפחות. ארבעה-עשר נכדים יש לשולמן ובתיה, ההורים של ירון. רובם גרים בקיבוץ ובסביבתו וממלאים את ימיהם שמחה גדולה.

שמחה שאף פעם לא תהיה שלמה. שתמיד תהיה בצל. תמיד ילוו אותה השאלות: אבל למה? למה??? ואיך יכול היה להיות? ואיך היה ירון לו היה חי היום?

תרשו לי להניח שהוא היה אחלה. בדיוק כמו שהיה בגיל 20. הוא היה מתבגר יפה ירון, אין לי ספק. די לראות את האחים שלו כדי להבין את החומר המשובח שממנו קורץ. להבין את ההפסד המר של כולנו.

גם אנחנו המשכנו בחיים. היינו אז בי"ב, רגע לפני היציאה הראשונה מחיקו החם של הקיבוץ אל העולם הגדול. שנת שירות, צבא, לימודים, קריירה, זוגיות, הקמת משפחה. עשינו את הכל. ובכל מה שעשינו, בכל מה שאנחנו עושים, ירון הולך איתנו.

כתשעה חודשים לאחר האסון, נולד בקיבוץ שלנו תינוק. הוריו, דניאלה ושלמה אביטל, בחרו לו את השם ירון. על-שם ירון. ירון אביטל עדיין גר בכפר-עזה. בספטמבר הקרוב יחגוג יום הולדת 30.

לפני כחצי שנה פנתה אלי בתיה, אימא של ירון, בבקשה שאכתוב את סיפור חייה והפכה עלי את עולמי. כבר חודשים שאנחנו עוברות ביחד בתחנות חייה, כל אחת מהן דרמטית ועזת עוצמה. בתוך התהליך הזה (ללא ספק הפרויקט המשמעותי ביותר עבורי מאז שהתחלתי לתעד ולכתוב סיפורי חיים) נקשרנו מאוד זו לזו. לעולם אהיה אסירת תודה לה על שבחרה בי. על שזכיתי לשמוע את סיפורה (שבו נעסוק עוד בהמשך). על האמון שנתנה בי מהרגע הראשון, על הביטחון שלה שאוביל אותה בדרך הנכונה.

כשירון נהרג, לא העזתי לדבר עם בתיה. הכאב הנורא שלה היה מוחשי כל-כך, שהרגשתי קטנה וחסרת זכות להתקרב אליה. לעולם אנצור ואוקיר את השעות הרבות שבילינו עכשיו יחד, שבהן יכולתי לדבר איתה על ירון. לא הפסקנו לדבר עליו. בשמחה. בצחוק, בדמע. מתנת חיים. פתאום, אחרי שלושים שנה, יכולתי להוציא את ירון מתוכי, ולהחזיר אותו שוב פנימה בידיעה שהוא איתי לעולם.

אם ירון היה חי, הוא היה עכשיו בן 51. אבל ירון נשאר בן עשרים. חמוד, אהוב. חלק ממני. מכולנו. לתמיד.