הסיפור שלהן - אליזבט כץ וגל כץ-עמרי

הסיפור הזה מתחיל רחוק מכאן, בהודו, והוא טומן בחובו את כל היסודות לדרמה משובחת. אדמירל יהודי בצי הבריטי, בת למשפחת סוחרים אמידה מבגדד, וילדה יפה אחת עם שם של מלכה.

זה סיפור על אהבה: ענקית, חוצה גבולות, יבשות, תרבות ומסורת, העוברת מדור לדור, דרך מורשת וזיכרונות.


הסיפור של אליזבט. ושל גל.


אליזבט כץ וגל כץ-עמרי | צילום: נגה שנער-שויער

אז מי אתן?

אליזבט, בת 58, אישה. בונה את עצמי, מגדירה את עצמי וניזונה מכל מה שאני מקבלת מהסביבה דרך העיניים, החיבוק, החום והפידבק. אוהבת לתת.


גל, בת 36, אמא לארבעה, בתהליך של גילוי וגיבוש מחודש של מסלול חיי.


ומה אתן עושות?

אליזבט

חברת קיבוץ גן שמואל, עובדת בענף הביגוד.

גל

בעלת "אמא הודית", עסק עצמאי יציר כפיי, במסגרתו אמא ואני מקיימות מפגשים קולינריים חווייתיים להיכרות עם המטבח ההודי הביתי: מאכלים, תבלינים, טכניקות עיבוד מזון ובישול.


שורשים, סיפורי ילדות, מה אתן זוכרות?

אליזבט

נולדתי במומבאי, הודו בשנת 1957, בת זקונים במשפחה בת ארבעה ילדים.


אבי, מייקל בנג'מין סמואל, משבט "בני ישראל" בהודו, היה אדמירל בצי הבריטי, שהוצב לשירות בהודו. תחת פיקודו היו אלפי חיילים, וכן המשטרה הצבאית ההודית, כולל מערך האבטחה שלה. כך יצא שאבי היה מופקד על אבטחתם של ראשי מדינות וצבאות זרים שהגיעו לבקר בהודו, כדוגמת כמאל עבד אל-נאצר (נשיא מצרים), השאה של אירן, וגם המלכה אליזבט. לפי המיתוס המשפחתי, בעת ביקורה של אליזבט השנייה בהודו הייתה אמי בהריון איתי, וכך נבחר עבורי שמה של המלכה.


אדמירל מייקל בנג'מין סמואל בלשכתו במומבאי | מתוך האלבום המשפחתי


המלכה אליזבט השנייה מבקרת בהודו, שנות החמישים. ברקע: אדמירל סמואלס | מתוך האלבום המשפחתי

אמי גרג'י, ילידת הודו, הייתה בת למשפחת שמש, משפחת סוחרים אמידה שברחה מבגדד בגלל אנטישמיות. בהודו המשיכו לעסוק במסחר, וראו ברכה רבה בעמלם.


הוריי הכירו, התאהבו מאוד זה בזו ונישאו בחתונה מפוארת. הקצינים הבכירים ששירתו ביחד עם אבי נכחו בטקס נישואיהם ביציע בית-הכנסת הגדול במומבאי. לפי מסורת הצי הבריטי הניפו כולם את חרבותיהם בהצלבה, בעוד הורי עוברים בתווך.


חתונת הוריה של אליזבט | מתוך האלבום המשפחתי

מיום לידתי הייתי לבושה תמיד בקפידה: שמלות מנוקדות או משובצות, שפפיון מעטר אותן בצמוד למותן, שערי אסוף בקוקיות ומשוח בשמן קוקוס (סגולה לשיער בריא ומבהיק). מעמדו הרם של אבא גרם גם ללא מעט איומים על שלומנו, והבית היה מאובטח עשרים וארבע שעות ביממה. עלי נאסר לצאת לבדי מהבית, ולכל מקום - ביה"ס, שיעורי הבלט וכד', הסיע אותי הנהג שלנו.


אליזבט והוריה צופים במירוץ סוסים, שנות השישים | מתוך האלבום המשפחתי


גדלתי בבית מלא ניגודים: בית מודרני גדול ומפואר, שצוות של משרתים הופקד על אחזקתו, שהתנהל בין המשמעת הצבאית הקפדנית של אבי, ללב הרחום והרחב של אמי, שדאגה תמיד לנזקקים והאכילה במטבחה את הרעבים ותמיד בצנעה, שלא להלבין את פניהם.


בעוד חברי מגיעים לביה"ס כשבאמתחתם כריכים פשוטים, שלחה אותי אמא ללימודים כשאני מצוידת ב"דָאבָּא" - מעין נושא כלים קטן עם שלוש קומות, שטמן בחובו מאכלים הודים מסורתיים: אורז בלוויית צָ'פָּטִי, או סָמוֹסָה, או מאכל אחר, שאותם אכלתי כשאני יושבת בצורה מסודרת, מצוידת בסכין, מזלג ומפית... האוכל היה טעים, אבל אני כמו לא חשתי בטעמו. ילדים לא אוהבים להיות חריגים...


הדָאבָּא- מעין נושא כלים קטן עם שלוש קומות, שטמן בחובו מאכלים הודים מסורתיים | צילום: שי נייבורג


שפת אמי הייתה אנגלית - השפה המדוברת בביתנו. הודית למדתי רק מהמשרתים. מתוקף תפקידו של אבי, השתייכו הורי לחבר הגבוהה בהודו. חברי הסגל הדיפלומטי, קצינים בכירים בצי הבריטי ומצבאות זרים ושליטי מדינות התארחו בביתנו.

בצד כל אלה, התנהל הבית תוך שמירה קפדנית ומדוקדקת על חוקי הדת היהודית ומצוותיה. על אף סגל המשרתים הרחב שעמד לרשותה, אמי הייתה היחידה שבישלה במטבח, מטעמי כשרות. בשבת ערכנו קידוש, קבלת שבת וסעודה חגיגית. חגי ישראל צוינו בפאר והדר.


אמא חיה את המטבח. האוכל שלה היה הכלאה בין המטבח הבגדדי שאפיין את משפחתה בעיראק, לבין המטבח ההודי שאותו אמצו לאחר הגירתם. זה היה אוכל "שונה": פחות שומני, עתיר בשר ועוף. אמא הקדימה את זמנה, והבינה (עוד הרבה לפני שהדבר הפך לטרנד עולמי) כבר אז את החשיבות של מזון בריא. היא הרבתה להשתמש בפירות וירקות, ששימשו אותנו הן כמזון והן כקינוח, הקפידה על-כך שתבשיליה יכילו תוכן עשיר בוויטמינים ומינרלים.


עלי ומכתש ששימשו את אמה של אליזבט לטחינת תבלינים טריים | צילום: נגה שנער-שויער

בביתנו היו נהוגות ארוחות מסודרות, והכלל היה ברור: לא "חוטפים" בין הארוחות. בכל ערב ישבנו לארוחה משותפת. זה היה ממש טקס: מברכים על האוכל, ואבא הוא הראשון שטועם. אנחנו הילדים ידענו: סביב השולחן יושבים בשקט, לא משתוללים ולא רבים.


בשנת 1963 עלתה אחותי הבכורה לארץ. בעקבותיה החליטו גם ההורים לעלות. הם רכשו דירה בקריית-אונו, ובשנת 1965 עלינו. בהתחלה היינו כאן בלי אבא, שלא קיבל עדיין שחרור מן הצבא. לאחר זמן מה התברר כי פרצה מלחמה בין הודו לפקיסטן ובעקבותיה לא יוכל אבא להצטרף אלינו בקרוב. שלושת האחים הגדולים נשארו בארץ, אמא ואני חזרנו לבית שלנו בהודו וחיינו שם שנתיים נוספות. בשנת 1967 קיבל אבא את השחרור המיוחל, וכמה ימים לאחר מלחמת ששת הימים נחתנו בארץ.


בזכות עברו הצבאי ושליטתו באנגלית, התקבל אבא עד מהרה לתפקיד בכיר ב"אל-על"- הוא ניהל את מערך הקשרים עם חברות התעופה הזרות שפעלו בארץ בתחום הטכני. גם אמא נקלטה כאן היטב, בזכות יכולתה הנפלאה ליצור קשר עם כל אדם באשר הוא, בגובה העיניים וללא משוא פנים. המילה "גאווה" לא התקיימה אצל אמא שלי. היא תמיד אמרה לנו: "אנחנו לא יותר טובים מאף אחד", לא עניין של מה בכך, בהתחשב ביתרונות שמהם נהנתה בהודו.


חוויית הקליטה שלי, לעומת זאת, הייתה קשה ומייסרת. שנאתי את הארץ. לא דיברתי עברית, הייתי זרה, שונה, כהה. ילדים צחקו עלי ושאלו אותי אם נשרפתי בתנור... הרגשתי נחותה ולא שייכת. למזלי, הצטיינתי בלימודים. הקפיצו אותי כיתה, ואת שעות הפנאי ביליתי לא אחת בתרגול המתימטיקה האהובה עלי. לאט-לאט הסתדרו הדברים ורכשתי לי חברות.


המטבח של אמא המשיך להתקיים גם בארץ. תוך זמן קצר יצרה קשר עם הירקן, והקצב ובעל המכולת, והייתה חוזרת מהם עם סלים מלאים בכל טוב. אמא הייתה בשלנית מופלאה שהפיקה נפלאות מהמטבח. אני זוכרת אותה מכינה, למשל, "פּוֹטטוֹ צ'וֹפְּס" – קציצות פירה ממולאות בשר, מגולגלות בפירורי לחם ומטוגנות: הייתה לה תנועה מיוחדת של עשיית הכדור והמילוי שלו. היא ממש "חיבקה את הקציצה". כל הבניין שלנו הריח מהתבלינים והאוכל ההודי שלה, וכולם ידעו שהיא מבשלת... האוכל שלה היה נהדר, ותמיד בשפע. החברות שלי אהבו מאוד לבוא לאכול אצלנו.


אמא ממש "חיבקה" את הקציצה | צילום: נגה שנער-שויער

כשהייתי בת שש-עשרה נשלחתי ביחד עם חברותיי במסגרת שירות לאומי לקטוף תפוזים בקיבוץ גן שמואל, והכרתי את אוּרי, בן הקיבוץ. זה היה חיבור מיידי. כל השוני בינינו, הניגודים הכבירים בין הבית הדתי, ההודי שאני גדלתי בו לקיבוץ של השומר הצעיר שבו נולד אורי לא היו חשובים מול האהבה שלנו. גם ההתנגדות של הורי לחבר שבחרתי לי לא ערערה את הביטחון שלי שאני עושה את הדבר הנכון.


בתום הלימודים במגמה ביולוגית בתיכון, התגייסתי לצה"ל ושירתתי כמקפלת מצנחים בבסיס תל-נוף. במהלך השירות גם צנחתי שלוש פעמים. בל"ג בעומר בשנת 1977, ואני בת תשע-עשרה וחצי, נישאנו אורי ואני וקבענו את ביתנו בגן שמואל. נולדו לנו שלושה ילדים: גל, עדי ושי.


המפגש היומיומי עם חיי הקיבוץ - כה שונים ממה שהורגלתי אליו בבית - לא היה פשוט בתחילה. שוב הייתי שונה, אחרת. לקח לי זמן להתרגל ולהרגיש בבית. הייתי צריכה להתגמש בהרבה תחומים, אבל תמיד שמרתי על עצמי, על מה שאני. לא ויתרתי על הייחודיות שלי. מצאתי את מקומי ודאגתי שיהיה לי טוב. טוב אתה עושה לעצמך.


שנים רבות עבדתי בחינוך. בקיבוץ ידעו להעריך את מוסר העבודה הגבוה שלי, את העובדה שבתי הילדים שהובלתי היו תמיד מטופחים, מקושטים ונוצצים מניקיון, את אהבתי לילדים. נקשרתי אל הילדים וקשה היה לי להיפרד מהם. בלילות הייתי באה לבית-הילדים כדי לבדוק שהם מכוסים, שהם בסדר.


במהלך השנים עברתי קורס תדמיתנות במכללת שנקר, והייתי שותפה ליצירת בגדים שליוו חלק חשוב מהחגים והטקסים בגן שמואל. בשנות התשעים השלמתי תואר ראשון בכלכלה וניהול במכללת רופין. בהמשך עבדתי בחנויות בקיבוץ ובמרכז המסחרי בגן שמואל, בהן יכולתי לממש את הידע שרכשתי.


לאורך כל השנים שמרתי על קשר הדוק וחם עם משפחתי. לעיתים קרובות היינו מבקרים את הורי ואחיי שגרו כולם בקריית-אונו, ושבים משם בידיים עמוסות בכל טוב האוכל של אמא, שציידה אותנו ביד רחבה.


בשנים הללו כמעט שלא בישלתי: המטבחון הקיבוצי הקטן לא היה ערוך לבישול, ובזכות חדר-האוכל ממילא לא היה צורך בכך. כדרכן של חברות הקיבוצים באותן שנים אפיתי הרבה, והכנתי גם קישים, לחמניות, קניידלך, בלינצ'ס וכד' - אוכל לאירוח ולארוחת הערב המשפחתית שלנו. אוכל הודי לא ידעתי לבשל. מדי פעם ניסיתי, ונחלתי כישלון חרוץ. זה אף פעם לא יצא לי כמו האוכל של אמא...


צָ'פָּטִי | צילום: אליזבט כץ


בשנת 2000 הלכה אמי לעולמה (אבא נפטר עוד בשנת 1986). אמא הייתה בשבילי כמו אלוהים, כמו מלאך. הייתי קשורה אליה בכל נימי נפשי ונשמתי. בלכתה חוויתי אבל ואובדן עמוק. עוד במהלך השבעה, מצאתי את עצמי פונה אל דודתי רחל (אחות אמי), ומבקשת ממנה לתת לי את המתכונים של אמא. עכשיו.

התחלתי לרשום אותם על-גבי פתקים שהיו זמינים לי באותו רגע. שאלתי ורשמתי בקדחתנות.


"הרגשתי שדרך המתכונים אמא נשארת איתי עוד קצת..." | צילום: נגה שנער-שויער


הרגשתי שדרך המתכונים אמא נשארת איתי עוד קצת... כל הפתקים הללו שמורים עמי - אוצר יקר של אהבה ותרבות. המוות של אמא כאילו שחרר אצלי משהו. כאילו כל הידע שלה עבר אלי. קיבלתי את הביטחון והחוש והמגע, והכל הצליח לי. מאותו רגע, הפך האוכל ההודי לחלק מהבית שלנו, לחלק מהווי המשפחתי.


שנים חלפו, שלושת ילדי גדלו, בגרו ויצרו את מסלול חייהם. ואז הגיעה גל עם הרעיון של "אמא הודית".


גל

נולדתי בקיבוץ גן שמואל, לבית שהכיל קטבים וניגודים עמוקים (אבא בן הקיבוץ ממוצא ארגנטינאי, אמא ילידת הודו מבית דתי), אבל גם המון אהבה, הרמוניה ותחושת שלימות. הרגשתי תמיד אהובה ומוגנת מאוד.


קשר חם וקרוב התקיים בינינו לבין שני זוגות הסבים והסבתות שלנו. סבא וסבתא שבקיבוץ, הוריו של אבא, שאליהם היינו הולכים אחה"צ (הם תמיד שתו מָטֶה - תה מתוצרת ארגנטינה שאותו שותים בעזרת כלי מיוחד וקשית. עד היום אני אוהבת מאוד את התה הזה) והוריה של אמא בקריית-אונו, שאליהם נסענו המון.


כד פורצלן ירושה מהוריה של אליזבט | צילום: נגה שנער-שויער


קראנו להם בָּאבָּא וסבתא נָנָה, והנסיעה אליהם הייתה תמיד משמחת, ממש טקס: היינו מתלבשים יפה, עולים על האוטו וכמו מפליגים לעולם אחר. כל אחיה של אמא התגוררו בקרבת מקום, וכך הפך הביקור גם למפגש קבוע עם בני הדודים שלנו. קשר חם וקרוב נרקם בינינו אז, ואנו מקפידים לשמור עליו גם כיום.


אבא, שגדל בקיבוץ של השומר הצעיר, כיבד את הרקע של אמא ואת רצונה לשמור על צביון מסורתי בחייה. בכל יום כיפור היינו נוסעים להעביר את הצום אצל סבתא בקריית-אונו. לפני שנסענו התעקשה אמא תמיד שנעבור אצל ההורים של אבא ובירכה אותם ב"גמר חתימה טובה". עבורנו, הילדים, זו הייתה חגיגה של ממש: כולם לבושים לבן, המבוגרים בבית הכנסת, הילדים רוכבים על אופניים או מחליקים על סקטים. ותמיד הינו עושים תחרות: מי בינינו יצליח לצום יותר זמן?


הבית של סבתא ננה ובאבא היה מקור לאוכל, שנמצא בכל פינה. היה מקום לעוגיות העיראקיות שסבתא הכינה, ולגרגרי החומוס היבשים שאותם אחסן סבא בחדר השינה ונהג לאכול כפיצוחים. והתבלינים... אני זוכרת את הארומה המיוחדת בבית, וגם את הריח המיוחד שליווה תמיד את סבתא: תערובת של בושם בריח פרחים ושל אוכל טרי.


סבתא תמיד קיבלה את פנינו בחיבוק חם ונשיקה, ומיהרה להציע לנו אוכל: ירקות, פירות ובישולים. בכל ביקור הייתה שמה לנו קצת כסף יד או בכיס. היה לה צורך לתת. גם אמא היא כזאת - כל הזמן דואגת לתת. סבתא מעולם לא ממש למדה עברית, וכל חייה המשיכה לדבר אנגלית. רק איתנו, נכדיה האהובים, התעקשה לדבר בעברית, למרות שלא שלטה בשפה.


סבתא הלכה לשוק על בסיס כמעט יומיומי והצטיידה באוכל טרי, שאותו הביאה הביתה בסלי רשת כבדים. מילדות אהבתי מאוד את האוכל ההודי: סוּקי בָּאגִ'י (תפו"א מתובלים), המילוי הצמחוני של הסָמוֹסָה, פוֹטיטוֹ צ'וֹפְּס, ועוד. לאחר הארוחה העשירה והטעימה הייתה סבתא מגישה לשולחן צלחות גדולות, מתפקעות מרוב סוגי פירות צבעוניים ובשלים. הייתה שם תחושה של שפע גדול.


סבתא גרג'י (סבתא ננה) במטבח בקריית-אונו | מתוך האלבום המשפחתי

סבתא גם הייתה מבקרת אצלנו בקיבוץ. היא אהבה מאוד ילדים, וכל ילדי השכונה וההורים אהבו אותה מאוד, והיו מגיעים לראות אותה. כולם הכירו את סבתא ננה שלנו. היא הייתה אדם מיוחד: אישה צנועה, לא קולנית, אך שופעת חום וטוב, שהשפיע על כל סביבתה. אנשים הרגישו את זה וביקשו את קרבתה.


הייתי קשורה מאוד אל סבתא. כיבדתי ואהבתי אותה מאוד. כשחלתה, אמא ואני עשינו משמרות בתורנות ליד מיטתה. במותה חוויתי אובדן עמוק. גם היום אני עדיין חשה בקושי של הפרידה.


לאחר סיום הלימודים והשירות הצבאי נסעתי לתקופות ארוכות בחו"ל, ואז שבתי לקיבוץ. בחתונה של חברים הכרתי את דותן, ובשנת 2007 נישאנו. שש שנים חיינו באנגליה, וכיום אנחנו מתגוררים במושב תלמי אלעזר, בסמוך לקיבוץ. עבורי לא היה שום ספק כי אגור ליד אמא ואבא. במהלך השנים נולדו לנו אורַן, הדר, מעיין ועומר.

בתחילת הדרך טיפלתי בבתי ובילדים נוספים. בהמשך פתחתי אצלי בבית משפחתון. ואז נולד המיזם של "אמא הודית".


אמא הודית | צילום: נגה שנער-שויער


זה התחיל ביריד שערכתי, כאן במושב, בנושא חיתולים רב-פעמיים. אמא ואני החלטנו, כפיילוט, להכין עבורו אוכל הודי. זו הייתה הצלחה אדירה: אחרי כשעה וחצי הכל נגמר... במשך תקופה מסוימת הכנו ומכרנו אוכל הודי באירועים.


בעקבות זאת היו אלי הרבה פניות למכירת אוכל הודי, ולעריכת סדנאות לבישול הודי. קיימנו סדנת פיילוט, שעבדה נהדר. עשיתי חשיבה משותפת עם אמא: בדקנו מה אנחנו רוצות להעביר, על מה חשוב לנו לשים את הדגש ועם מה חשוב לנו לשלוח את המשתתפים הביתה.


משתתפות בסדנה קולינרית | צילום: אליזבט כץ


אנחנו מביאות חוויה לא של אוכל הודי, אלא של בית הודי ומטבח בכלל. אנשים שעוברים אצלנו בסדנאות מבינים פתאום דברים אחרת, למשל: קומבינציות של תבלינים שעובדים או לא עובדים ביחד, שלבים בתהליך הבישול, טיפול נכון בחומרי גלם, איך לשמר ערכים תזונתיים ולא לאבד אותם בזמן הבישול. אנחנו מקפידות להעביר מתכונים המבוססים על חומרי גלם המצויים בכל מטבח ומשק בית, ונותנים כלים לבנייה ותכנון נכונים של המזווה הביתי, ארון התבלינים, אחסון ושמירת מזון בדרך אופטימלית.


קומבינציות של תבלינים | צילום: אליזבט כץ


בהמשך פתחנו קבוצת פייסבוק בשם אמא הודית המיועדת לבוגרי המפגשים שלנו, אך גם לקהל הרחב. בתוך הקבוצה נוצר שיח ער: אנשים מעלים תמונות של מתכונים שהכינו, מעלים לאוויר שאלות, ואנחנו כמובן עונות ומסבירות, וגם מעלות תכנים משלנו. בנוסך למפגשים אנחנו גם מבשלות לאנשים לפי הזמנה אישית.


מה אתן לוקחות אתכן מהבית, מ"בסיס האם" לפעילות של היום?

אליזבט

את הבית שבו גדלתי והמשפחה שלי אני לוקחת עמי לכל מקום, תמיד.


ההורים שלי מאוד הקפידו "לגדול". "אבן שעומדת אוספת ירוקת", היו אומרים לי, לכן צריך כל הזמן ללמוד, לצמוח ולהתפתח. הם היו אנשים שאספו ידע בכל תחומי החיים, וכך גם אני: קוראת, ולומדת, מהכתובים ומאנשים. במהותי אני אדם פרטי מאוד. אני קוראת המון באנגלית. ממש חורשת ובולעת ספרים. השפה האנגלית היא המקום הפרטי שלי, העולם הפנימי שאני מטפחת בקפידה. ומתוך המקום הפרטי הזה אני צומחת וגדלה.


אמא שלי הייתה אדם עם לב ענק, שהשפיעה מטובה על כל מי שנתקל בה. ב"אמא הודית" החלטנו להתמקד במנות של אוכל הודי ביתי. בסוף היום, אדם מגיע הביתה עייף ורעב, וכל מה שהוא צריך זה חום וחיבוק. האוכל הביתי – חם, נימוח וריחני מזכיר לנו את החיבוק של אמא.


האוכל הביתי מזכיר לנו את החיבוק של אמא" | צילום: אורי כץ"


בסוף כל סדנה השולחן עמוס באוכל שהכינו המשתתפים - שפע ועושר של צבעים, ריחות וטעמים - בדיוק כמו אצל אמא שלי... באוכל שאני מכינה, בתנועות הידיים שלי, שאני זוכרת ממנה בגוף, אני מרגישה שאני מחייה את אמא שלי, שהיא עדיין כאן איתי...


בזמן המפגשים אנחנו מבקשות מאנשים שלא יכתבו, אלא יראו, יתנסו ויריחו. אנחנו רוצות שיחוו את האוכל שלנו דרך הפה והלב. כי כאשר מבשלים עם הלב, זה תמיד מצליח.


עבורי הפעילות המשותפת עם גל במסגרת "אמא הודית" היא בבחינת מימוש עצמי: להדריך, להסביר (דידקטית וגם פיזית), המפגש עם אנשים - אלה דברים שמתאימים לי, שהם אני מאז ומתמיד. אני מרגישה שאני במקום הטבעי שלי, וחשוב מכל: אני מרגישה שהידע הזה, שהוא עבורי בבחינת צוואה מאמי עובר ממני אל גל, ומשתינו אל העולם.


אליזבט מדריכה סדנה קולינרית במחלבת יעקבס | צילום: אורן ישי


גל

המפגשים הקולינריים של "אמא הודית" מתבססים על מתכונים שעברו במשפחה במשך דורות. בתוך שגרת החיים העמוסה שלי כאמא לארבעה ילדים ואשת איש לא תמיד נוצרת ההזדמנות לשוחח בשקט עם אמא, להיות איתה. וכאן יש לי הזדמנות נפלאה. החיבור עם אמא הוא זמן משותף יקר שהוא שלנו, שאני נוצרת באהבה. יצרנו לנו משהו שהוא של שתינו, המבוסס על מורשת, על משפחה.


"את הזמן המשותף עם אמא אני נוצרת באהבה" | צילום: נגה שנער-שויער


שתינו חיות את המטבח של סבתא באהבה גדולה. גם כיום, שש-עשרה שנים לאחר לכתה, אני מרגישה מחוברת לסבתא בכל רמ"ח איברי, ממקום בסיסי ועמוק. עדיין קשה לי לשחרר אותה. לתת לה ללכת...


גם בדור שלנו הצלחנו לשמור על אחדות ולכידות המשפחה: אבא ואמא הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלי. אני נמצאת עמם בקשר חם וקרוב מאוד, ומרבה להתייעץ עמם בשאלות העולות בחיי. וכמו משאני זכיתי לסבתא נפלאה ואוהבת, מודל לחיקוי ומקור להשראה, כך גם הורי הם סבא וסבתא נוכחים ומשמעותיים מאוד בחיי ילדיי. בורכנו.


משפחת כץ בהרכב מלא: אליזבט, אורי, הילדים והנכדים על הדשא בגן שמואל


כילדה שגדלה כחלק מקבוצה בתוך חברת הילדים בקיבוץ, אני סובלת מאוד מפחד קהל. הסדנאות שלנו מאפשרות לי במה ואפשרות לתיקון ולצמיחה. בהן אני יכולה לוותר על אזור הנוחות שלי, להיפתח, ולראות שהקול שלי יכול להישמע, ואני אפילו מצליחה ליהנות מזה...


גל מנחה סדנה קולינרית במחלבת יעקבס | צילום: אורן ישי


ויש גם את כל תחום ההתייחסות למזון. מילדות גדלתי בבית שהקפידו בו על תזונה נכונה ובריאה. בבית של ההורים שלי אין ארוחת ערב בלי הסלט של אבא שלי, שהוא מלא כל טוב ושופע ירקות מהמון סוגים, ועשבי תיבול, ותמיד מתחבאת בתוכו איזו הפתעה מעניינת: פרי מתוק או עשב מעניין.

כך היה גם בביתה של סבתא ננה - המקרר היה תמיד מלא בכל טוב: פירות וירקות טריים. וכך גם אני כיום. כשאני רואה פירות וירקות טריים אני חשה שפע, שזה נותן לי אוויר. מזווה ומקרר מלאים בחומרי גלם טריים עושים לי טוב וממלאים אותי שמחה.


האוכל ההודי הוא מלא ניגודים: מזון מבושל שלתוכו בוזקים, ממש ברגע האחרון, עשב תיבול טרי, שנותן טעם, ארומה וטקסטורה אחרת לגמרי לתבשיל שכבר התאחד לו מזה שעה ארוכה.

ואולי זהו משל לחיים ולסיפור שלנו, שהוא כולו סיפור של ניגודים. הבית המפואר המודרני בהודו מול השמירה על המסורת היהודית, המעבר בין הודו לישראל, האהבה הגדולה של אמא ואבא, שבזכותה יכלו להתגבר על כל השוני והניגודים ביניהם ויצרו עבורנו בית ייחודי, עם גוונים וקולות רבים.


העולם שופע ניגודים - הזדמנות לצמיחה והתפתחות | צילום: אליזבט כץ, שי נייבורג

המסקנה שלי והמסר שלי הם ברורים: העולם שופע ומלא בניגודים, בשוני שבין אנשים ותרבויות. אני בוחרת להתייחס לכך כאל מקור של כוח, כהזדמנות לצמיחה והתפתחות. התהליך של התחברות עם השונה הוא לא תמיד קל, אבל הוא תמיד שווה. כי החיבור שנוצר והדבר החדש שנולד מתוך החיבור הזה (ממש כמוני וכמו האחים שלי, ממש כמו ילדיי שלי) הוא חזק ומוצלח יותר, טומן בחובו קול ייחודי חדש ומקורי שאין עוד אחד כמוהו.


קראתם? ספרו לי מה חשבתם. אשמח מאוד לתגובותיכם.


לקריאת פוסטים נוספים בבלוג שלי לחצו












אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש