משהו ממני
משהו ממני
צילום: נֹגה שנער-שויער
גבעת האלון הבודד | כרכור, ספטמבר 2016
ואיך את יודעת בוודאות שנפל דבר, שהצילום צרוב בך לגמרי?
כשאת חוזרת בצהרי שישי אחד של ספטמבר מפגישה במרכז, ובין סידור לסידור של שישי את סחה לאיש שלך: "אולי נקפוץ ל'אלון הבודד' ונראה אם יש שם חצבים?"
והוא, כמו תמיד, זורם איתך בקלילות ומפנה את חרטום האוטו שלכם אל גבעת "האלון הבודד" הסמוכה לביתכם.
ואת, לא אכפת לך מכלום: לא העובדה שאת לבושה בבגדי עיר/פגישה ועומדת לצלול לשדה קוצים, לא הכפכפים המעוצבים שלרגליך, שיספחו בעוד רגע את אבק הקיץ ויחשפו אותך למצב-הרוח של הנחשים ומי-יודע-מה-עוד, ואת אמנם קיבוצניקית קשוחה אבל את ממש-ממש לא אוהבת דברים שהולכים לך על הרגליים. לא שמש הצהרים הקופחת, שהיא בפירוש לא האור המתאים לך לצילום, גם לא העובדה שבעצם אין איתך אפילו גרם של ציוד צילום ראוי לשמו מלבד מצלמת הנייד.
בראש הגבעה את זונחת את המזגן והחלל הסטרילי של הרכב, ויוצאת בעוז אל החצבים.
והם שם, כמו בכל שנה, מפתיעים בחיונית שלהם אל מול עייפות הקיץ הצהובה שסביבם. ובתוך שנייה, את כבר לא רואה בעיניים: מטפסת, עולה, חוצה דרדרים וסבך חָרוּלִים. מצלמת מרחוק, מקרוב, מלמעלה, מלמטה ולמה לעזאזל החצבים האלה כל הזמן זזים ברוח?!? ובשבילך, באותו הרגע, הם כבר לא פרח, אלא צורה וצבע, גבוהים, צרים, לבנים/כסופים, בתוך זהוב/צהוב הגבבה שסביבם.
ואז את מרימה את הראש. מסתכלת למטה, אל שכונת מגוריך אדומת הגגות, אל היישוב שלך שאת אוהבת מאוד. ומסתכלת הצידה, אל האוטו שלכם. כי כל אותו הזמן, יושב לו השותף שלך לכל מסעות הצילום, לחיים, זה שפרגנת לעצמך בסתיו של 95', ומחכה בסבלנות. כי הוא יודע כמה שאת אוהבת את זה. והוא אוהב אותך.
ואת יודעת שהצלחת, כי החיים שיצרת לעצמך הם לא רעים בכלל. ואם יש בהם רגעים של עצב וענן, את פשוט לוקחת מצלמה, ואז הכל יותר טוב. ועוד מעט כבר סתיו, ושנה חדשה. ומי יודע? אולי יחזרו בה אליך גם דברים אבודים. ואת נפרדת מהחצבים והולכת הביתה.
לקריאת פוסטים נוספים בבלוג שלי לחצו