הסיפור שלה- מיכל בן ארי-מנור


הסיפור שלה – מיכל בן ארי-מנור


בבית בסגנון טמפלרי בשרון יושבת מיכל בן ארי-מנור ורואה עולם. מסביבה גינה פורחת, תחומה בגדר לבנים אדומות-אנגליות, תריסי עץ ירוקים מקושתים, אריחים בכחול/לבן הולנדי, והמון פריטים נהדרים, פרי ליקוט קפדני בשוקי פשפשים ברחבי העולם. זוהי לה התפאורה לתשוקה אל העולם שמעבר לים: הנופים, התקופות, החוויות, הטעמים והריחות, ולהבנה ברורה: בשביל להגיע רחוק, לא חייבים לנסוע. אפשר להמריא, ממש מכאן, למסעות קסומים. בדיוק כפי שהיא עושה.


מיכל בן ארי-מנור | צילום: עמרי מנור

גינה פורחת, תחומה בגדר לבנים אדומות-אנגליות | אריחים בכחול/לבן הולנדי ופריטים משוקי פשפשים ברחבי העולם | צילום: מיכל בן ארי-מנור, נגה שנער-שויער

אז מי את?

מיכל, נשואה לעֹמרי ואמא לשניים, בלוגרית עם תשוקה מטורפת לכל מה שקשור לחו"ל: נסיעות, מזג-אוויר, גשם ורחובות מרוצפים. שלטים בשפות זרות ב-High Ways מרגשים אותי, לחקור מפות גורם לי לגירוד באצבעות...


ומה את עושה?

כיום אני בעלת הבלוג "רוֹאָה עולם" העוסק בתיירות, טיולים והקשר שלהם לתרבות, סגנון חיים ויצירה. בעבר שותפה בחברה ליצירת משחקי מחשב, תסריטאית, כותבת, עורכת תוכן ועיתונאית.


שורשים סיפורי ילדות מה את זוכרת?

נולדתי וגדלתי בגבעתיים, הבת הבכורה במשפחה בת שלושה ילדים. שמי, מיכל, ניתן לי בהשראת שירו של נתן יונתן (המשורר האהוב על הוריי) "אל הנירים האפורים". אבי אהוד הוא כימאי במקצועו, אמי שולמית היא יועצת ארגונית.


מיכל בילדותה | מתוך האלבום המשפחתי


הוריי באו, שניהם, ממשפחות קטנות ושמרו מאוד על המסגרת של המשפחה הגרעינית והמורחבת. הסבים והסבתות שלי היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי.


אמי היא בת גבעתיים. אביה, יצחק קרן-זוהר, המפקח הכללי של קופות החולים בארץ, הקים בגבעתיים את "שיכון קופת-חולים". השיכון נועד למגוריהם של רופאים ואחיות עובדי קופות החולים והתנהל כמעין קיבוץ עירוני, עם היבטים של חיים שיתופיים, אך ללא העיסוק בחקלאות. השטחים הציבוריים - בהם משטחי דשא עצומים וירוקים - היו שייכים לכולם והזמינו את הבילוי בחוץ, החיים התנהלו באמצעות האגודה השיתופית.


הוריה של מיכל. ברקע: "שיכון קופת-חולים" בגבעתיים | מתוך האלבום המשפחתי

אמא היא בת יחידה. היא הייתה קשורה מאוד להוריה, יצחק ועדה, שסייעו לה רבות בגידולנו. אני הייתי נכדתם הבכורה של סבא וסבתא וכל עולמם. שעות וימים רבים ביליתי בביתם (שהיה במרחק הליכה מהבית שלנו). הזיכרונות הנעימים משם מלווים אותי עד היום: עץ הסיגלון המציץ מחלון חדר השינה של סבא וסבתא, כן הציור של סבי (צייר ופסל חובב שלמד והקדיש שעות רבות לאהבתו זו), הספרייה הענקית ובה ספרי "עם-עובד" וספרי אמנות, עבודות היד של סבתא, שולחן ערוך לארוחת הערב. סבתא בישלה אוכל נהדר, מזרח אירופי, עם טוויסט של תיבול פיקנטי. אמי מספרת שכאשר הייתי רואה את סבתא, הייתי פותחת מיד את הפה כדי לאכול...


לסבא שלי היה אוסף אלבומי בולים מרהיב. אני זוכרת את עצמי יושבת איתו שעות ומביטה בבולים, מפנטזת על המדינות מהן הם באו, מחלקת את הבולים לפי נושאים ועוזרת לו לסדר באלבום. זו הייתה אחת הפעילויות האהובות עלי ואם חושבים על זה, היא בעצם כללה בתוכה הרבה דברים שאהובים עלי עד היום.


אבי גדל ברמת-גן, בנם של יהודה ומלכה בן ארי. סבי, רואה-החשבון בהוצאת הספרים "מסדה", הגיע לארץ כחלוץ, חניך תנועת "השומר-הצעיר". דעותיו הפוליטיות היו מגובשות מאוד וחלק ניכר מזמנו הוקדש לפעילות במפלגת מפ"ם. היה משהו חתרני, אפילו אנרכיסטי ביחס שלו לדברים שקרו במדינה, שאפשר לנו להסתכל על הדברים מזווית ראיה לא שגרתית.


גדלתי בבית מחבק, עוטף ואוהב, עשיר ומעשיר ברמה הרוחנית. מצד אחד, הייתה הכוונה ברורה, ללא מילים, להצטיינות בלימודים ואני הצטיינתי במה שיכולתי. ובצד זאת, היה בבית דגש רב על עולם האמנות והיצירה. הייתי רשומה לחוגים רבים ומגוונים: ריקוד לסוגיו, ציור על זכוכית, אמייל, ציור, פיסול, קולנוע, תיאטרון ועוד. היה דגש על התוכן: אמנותי, רוחני ונטול הקשר חומרי.


אמי הייתה בתם של אביה ואמה. היצירה הייתה חלק ממנה - עולמה הטבעי. הבית שלנו שימש לאמי כסוג של כן ציור. אבי, שהרבה בנסיעות הרבה לחו"ל במסגרת עבודתו, מצא בשובו בכל פעם קירות בצבעים אחרים... לעיתים היו סבא ואמא מציירים ביחד על הארונות: איורים גיאומטריים, פרח ענק, והכל בצבעוניות הקליידוסקופית של שנות השבעים, שאפיינה גם סגנון הלבוש של אמי.


אמא הייתה קונה ספרי הדרכה למלאכת יד, ואנו היינו מבלים שעות ביצירת בובות ממנקי מקטרות, צביעת חלוקי נחל ועוד. העיסוק ביצירה הוטמע בחיי ועמו גם המסר כי יש בו עבורי מרחב פעולה לגיטימי.


מגיל צעיר ליוו אותי ארבעה דברים שהם הבסיס למה שאני ביום:

  • קריאה וכתיבה - קראתי המון. הייתי מנויה בשלוש ספריות וכתבתי סיפורים: מחברות על מחברות שלמות מלאות בסיפורים פרי עטי.

  • ציור - הכתיבה הייתה שלובה עבורי תמיד בציור - הייתי מלווה את הסיפורים שלי באיורים.

  • תשוקה לעולם הגדול - סבי היה מביא לביתנו מעבודתו בהוצאת מסדה אטלסים וספרים על מדינות שונות. אני הייתי בולעת אותם בשקיקה, כותבת סיפורים על החיים במדינות הללו ומאיירת אותם בדגלי המדינות ובמאפיינים השונים של כל מדינה. האטלסים היו חבריי הטובים. אהבתי לדפדף בהם ולקרוא את שמות המדינות והערים השונות ולדמיין לעצמי איך נראים החיים במקומות הרחוקים הללו, ואיך מגיעים ממקום למקום. עד היום הדרך היא משהו שמרתק אותי. אני עוברת על Google Maps, ומדמיינת לעצמי איך ייראו הדרכים במקומות שאליהם אנו נוסעים.

  • הצורך בחברה - חברת הילדים נתנה לי מקום לביטוי לכל מה שאהבתי. הייתי יזמת של ממש: המרצתי את חברותיי לכתוב ביחד סיפורים, ומחזות, יזמתי קייטנת יצירה לכל ילדי השכנים, ועוד. ניצלתי את המיומנויות השונות שלי בתחומי היצירה לצורך העמקת קשריי החברתיים. למעשה, ריכזתי סביבי קהילה איכותית ויוצרת, שבה אני מובילה ובה בעת חלק בלתי נפרד מההתרחשות הכוללת.

"תשוקה לעולם הגדול - האטלסים היו חבריי הטובים". מיכל בלונדון | מתוך האלבום המשפחתי

בשנות התיכון בחרתי להתמקד במקצועות מתחום מדעי הרוח. ערכתי את עיתון ביה"ס, ובמקביל (כנראה נחה עלי רוחו החתרנית של סבי...) הקמתי גם עיתון אלטרנטיבי שפרסם קטעי סאטירה על העיתון "הרגיל". באותה התקופה הפכתי גם לפעילה פוליטית בתנועת ר"צ (לימים מר"צ). כל משאבי היצירתיים גויסו לטובת הפעילות הזו, שמילאה אותי מאוד, נפשית וחברתית.


בצה"ל שירתִּי כמאבחנת פסיכוטכנית, וגם שם הקמתי עיתון סאטירי ששם דגש על ההיבטים ההומוריסטיים בשגרת השירות הצבאי.


לאחר השחרור התחלתי בלימודי קולנוע באוניברסיטת תל-אביב. זו הייתה התקופה שבה התחילה בארץ הטלוויזיה בכבלים. בתום הלימודים התחלתי לעבוד כתחקירנית ותסריטאית בחברת "מט"ח", בתכנית טלוויזיה שעסקה בספרות בראי החברה הישראלית. לימים הייתי תחקירנית גם בטלוויזיה החינוכית, בערוץ 1 ובערוץ 2, והשלמתי תואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית.


בהמשך למדתי עיצוב גרפי, והשתלבתי כבמאית בחברת משחקי המחשב "קומפי". במסגרת עבודתי נסעתי הרבה לתערוכות של משחקי מחשב בחו"ל, מה שהוביל ליוזמה הבאה שלי - צירפתי אלי שתי חברות תסריטאיות, וביחד הקמנו חברה שיצרה ושווקה משחק מחשב לבנות בשם "ג'ייד". גיבשנו הסכם עם אחת מחברות המשחקים הגדולות בעולם, והמשחק שלנו שווק בכל הארצות דוברות הצרפתית, ובהן: צרפת, שוויץ, קנדה ועוד. עיסוק זה הוביל אותי לעולם האינטרנט (אז עדיין בחיתוליו), וביחד עם חברותיי יצרנו סדרת אינטרנט, אפליקציות לסלולרי ועוד.


"בהמשך למדתי עיצוב גרפי והשתלבתי כבמאית בחברת משחקי המחשב 'קומפי'"| צילום: נגה שנער-שויער


במקביל, הכרתי את עֹמרי ונישאנו, ונולד בני הבכור. הייתי אמא טרייה. למזלי, הרבה מחברותי ילדו בסמוך אלי, והכרתי גם חברות אימהות חדשות, כך שלא הייתי בודדה. העולם החדש שנכנסתי אליו הביא אותי לכתיבת ספר (ביחד עם לילך עינב, חברה צלמת) על מקומות בילוי ייעודיים לאימהות ותינוקות. הספר יצא בהוצאת "כרטא" בסמוך ללידת בתי הצעירה.


חברה ששימשה כעורכת ערוץ התיירות ב-Ynet הציעה לי להכין כתבה על טיולים עם ילדים. בעקבות זאת הפכתי לכתבת תיירות ב-Ynet. קיבלתי יד חופשית לעסוק בנושאים מיוחדים, למשל סדרה על תיירות ישראלית בראי ההיסטוריה, כתבות על חנויות קטנות, מקומות ייחודיים בארץ. אהבתי את זה מאוד. לאחר מכן שימשתי גם כעיתונאית וכעורכת מדורים שונים בעיתון "להיות הורים" של מעריב. בכך עסקתי במשך כשמונה שנים.


הילדים גדלו והעיסוק בטיפול בהם הפך אינטנסיבי פחות. פתאום הייתי לבד בבית, עבדתי לבד מהבית. הרגשתי שאני זקוקה לקשר עם אנשים. במשך השנים כתבתי הרבה בפורום של טיולי משפחות - היינו חוזרים מטיול בחו"ל, הייתי כותבת סיכום של הטיול ומגיבה לסיפורים של אחרים. כך גיליתי אנשים כמוני, שיש להם תשוקה לטיולים, ונהניתי מהדיאלוג עמם. החלטתי לפתח את התחום הזה.


"כך גיליתי אנשים כמוני, שיש להם תשוקה לטיולים". מיכל ברומא | צילום: עמרי מנור


בסוף שנת 2013 פתחתי את הבלוג "רוֹאָה עולם". כאן יכולתי להביא לידי ביטוי את הכישורים והניסיון המקצועי שלי בתחומי הכתיבה, העיצוב, הצילום ויצירת קהילות און-ליין. בהתחלה סיפרתי על הטיולים המשפחתיים/הזוגיים שלנו לחו"ל.


טיול משפחתי בסלובניה - הראשון שתועד בבלוג "רואה עולם" | צילום: מיכל בן ארי-מנור

טיול משפחתי לסקוטלנד | צילום: מיכל בן ארי-מנור


בהמשך הבאתי גם תכנים שהם מעבר למסלול/לטיול עצמו: שווקי עתיקות, מוזיאונים מיוחדים, חנויות ממתקים מתוקות, חנויות למוצרי Art & Craft, אלמנטים ויזואליים כמו גרפיטי, אריחים, תריסים מעניינים ועוד. מידע המאפשר לראות דברים קטנים אבל משמעותיים, מחוץ למסלול הרגיל של ספרי התיירות.


"אני מביאה תכנים שהם מעבר לטיול עצמו". גרפיטי בבודפשט | אריחים בוינה | צילום: מיכל בן ארי-מנור


באמצעות הבלוג יצרתי לעצמי את הקהילה האולטימטיבית עבורי של טיילים ואנשים יוצרים. מעבר לתכנים שאני מעלה, אני מארחת בלוגריות אחרות ויוצרים מתחומים שונים, המביאים את נקודת המבט הייחודית שלהם. דרך הבלוג אני מאפשרת לעצמי את ליקוט המידע וגילוי יעדים ומקומות חדשים, ואת הדיאלוג עם הקוראים שלי. באמצעות התגובות שלהם אני לומדת איך הם חוו את התכנים שהעליתי.


לאחרונה הקמתי בפייסבוק קבוצה לבלוגרים של טיולים המאפשרת לי קשר קבוע עם הקולגות שלי. ביחד עם שתיים מחברות הקבוצה, רבקה קופלר וזיוה רענן, ייסדתי מגזין אינטרנטי בשם "ארזתָ לבד", המביא תכנים רלוונטיים מתוך בלוגים בנושא טיולים וסגנון חיים. בעתיד יש לי מחשבות גם על יצירת שת"פים עם חברות נסיעות.


מה לקחת איתך מ"בסיס האם" אל מיכל של היום?

גדלתי בתוך משפחה גרעינית חמה ואוהבת ומשפחה מורחבת חמה לא פחות, שבה לסבים ולסבתות שלי תפקיד מהותי בעיצוב חיי וזהותי. גם כיום המשפחה היא חלק חשוב בחיי, בחיינו. אנחנו מתגוררים בשכנות לאביו של עֹמרי ונפגשים לעתים מזומנות עם הוריי, האחים שלנו ובני הדודים.


בית ילדותי שפע הומור. למדתי להביט בחיים גם מהזווית ההומוריסטית, לראות בכל דבר גם את הצד המשעשע. חוש הומור משובח הוא תכונה שמאוד מושכת אותי אצל אנשים - חשוב לי שיצחיקו אותי.


סבי היה מעורב מאוד בשיכון שהקים ושבו גר, ונהג לסייע לדייריו בעניינים שונים. הגישה הסוציאליסטית שעליה גדלתי, הרגישות החברתית וראיית הזולת הוטמעו בי בתוך שגרת היומיום. הדברים נעשו בלא שהיה צורך לדבר עליהם, והם מלווים אותי גם כיום.


מגיל צעיר מאוד הבנתי כי נכון לי יותר להיות "שחקנית קבוצתית" מאשר שחקנית יחיד. מוכשרים ככל שנהיה, אף פעם אין לנו את כל הידע. בתוך הקבוצה גוברת יכולתנו לקבל תמיכה ולהגיע להישגים טובים יותר. ומצד שני, בתוך כל קבוצה שאני משתייכת אליה, אני תמיד שומרת על הזהות הייחודית ועל היכולת שלי לבטא את עצמי. ברוח זו אני מחנכת גם את ילדיי.


בבית שבו גדלתי, המרכיב של קריאה ורכישת ידע היה מרכזי מאוד. כאשר הייתי ניגשת לאבי כדי לשאול אותו משהו הקשור לשיעורי הבית או סתם לסקרנות טבעית, הוא היה שולח אותי לפתוח אנציקלופדיה ולקרוא בעצמי. בכך הקנה לי את ההרגל ללמוד ולהבין דברים ולא רק לענות על שאלות, ואת היכולת להתנהל בצורה עצמאית - כלים רבי חשיבות ושימושיים מאוד עבור מי שבחרה לעסוק בלימוד תכנים ורכישת ידע בפרט, כלים נפלאים לחיים בכלל.


הצורך לכתוב וליצור מלווה אותי כל חיי. אמי, אשת קריירה בתחום הייעוץ הארגוני, נתנה תמיד דרור לצורך שלה לעסוק ביצירה ולהתפתח. היא לקחה קורסי העשרה בתיאטרון, קולנוע, פוטותרפיה, אוצרות ועוד. היא היוותה לי מודל לחיקוי, והראתה לי כי הצורך לבטא את הצדדים היצירתיים שבי הוא לגיטימי ואף רצוי.


לא במפתיע, בחרתי גם לחלוק את חיי עם אדם יצירתי... אנחנו מתגוררים במושב בשרון, בבית שנבנה על-פי דגם של בית טמפלרי. כל פרט ופרט בבית נבחר ע"י עֹמרי כדי להתאים לרוח התקופה. בטיולים שלנו בחו"ל אנחנו תמיד מקדישים זמן גם לביקור בשווקים ובחנויות וינטאג' ולאיסוף פריטים אהובים לבית, שיוצרים מארג שהוא סיפור חיינו והאהבות שלנו. הבית שלנו הוא ביטוי לערגה לארצות אחרות, לתקופות היסטוריות ולעולמות קסומים.


"בטיולים שלנו בחו"ל אנחנו מבקרים תמיד גם בשווקי פשפשים ובחנויות וינטאג'" | צילום: מיכל בן ארי-מנור


הטיולים שלנו לחו"ל מתוכננים לפרטי פרטים. אני בוחרת בקפידה את המקומות שבהם נלון ונבקר, מחפשת מקומות פחות תיירותיים. חשוב לנו להתנסות בחיים המקומיים: ללכת לקניות, לבשל, להכיר היטב את הסביבה ולא רק "לסמן וי" על אתרים.


"אני מחפשת מקומות פחות תיירותיים. חשוב לנו להתנסות בחיים המקומיים" טיול משפחתי לפריזלנד, הולנד | צילום: מיכל בו ארי-מנור


בעבר הייתי חוזרת מנסיעה ומיד מתחילה לתכנן את הטיול הבא. מאחר ואין לי האפשרות לנסוע באופן בלתי מוגבל, הייתי נכנסת לפורום של חובבי טיולים "מדוכאים" כמוני וביחד איתם רוקמת את הטיול הבא, ומעבירה בנעימים את הזמן עד שיגיע.


באמצעות הבלוג שלי התגבשה בי ההבנה, שהיום אפשר לראות עולם גם מבלי לעלות על מטוס. כמות הידע העצומה המצויה במרחבי הרשת מנגישה עבורנו גם מקומות רחוקים. הבלוג מאפשר לי "להיות בחו"ל", גם בלי לנסוע פיזית, "לטייל" במקומות האהובים עלי מתוך הדגשים שאני אוהבת, לעיין ולהתמצא במפות ובמסלולי דרכים גם מבלי לנסוע בהם ממש. לפחות עד הנסיעה הבאה...


השילוש הקדוש:

נסיעות לחו"ל, פרגון הדדי ומוזיקה בריטית.


מיכל נוהגת לסיים כל פוסט בבלוג שלה בשיר שהיא אוהבת. זה השיר שבחרה עבורכם:


קראתם? דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

לקריאת פוסטים נוספים בבלוג לחצו






אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש