הסיפור שלה - יונית צוק

הסיפור שלה – יונית צוק


מהפכות קורות בזכות אנשים עם תשוקה בעיניים, חדוות יצירה, אמונה ונכונות לעבודה קשה. יונית צוק הבינה שבלוגים מרתקים אותה. בדרכה היסודית צללה, למדה ואספה מידע, העיזה, יזמה, בדקה, עשתה והצעידה את הבלוגוספירה הישראלית שנות אור קדימה, כשסביבה קהילת בלוגריות מגובשת, דינמית, תוססת ומתחדשת בכל יום. בתוך כל אלה, לא ויתרה על הערכים והאמונות שלאורם היא יוצרת את חייה.


יונית צוק | צילום: אביטל אנגל


אז מי את?

יונית צוק, הבלוגריסטית, אמא לשתי בנות ולברדור בכור, אשת רופא המכונה המגדלור, גרה בכפ"ס, חנונית טורבו, מאמינה בתוצאות גדולות לאחר הרבה עבודה בצעדים קטנים ולא מפחדת (בדרך כלל) משינויים.


ומה את עושה?

אני הבלוגריסטית - יועצת לעסקים, מותגים ואנשים פרטיים אודות שיווק באמצעות תוכן דיגיטלי בפלטפורמת הבלוגים. או במילים פשוטות: אני מורה, מלמדת ומעבירה את הידע שלי על העולם המופלא של הבלוגים.


לפני שנתיים, ייסדתי את "הפרלמנט" - ביה"ס הראשון בארץ לבלוגים, הכולל תכנית שנתית מקיפה ללימוד עולם התוכן של הבלוגים, שיווק דיגיטלי ובניית קהילות. אני מרצה באקדמיה, בגופים ציבוריים, ממשלתיים, עסקיים ופרטיים אודות כלים לשיווק דיגיטלי. נותנת ייעוץ וליווי אישי לבלוגריות, ובעלות עסקים, מנחה סדנאות לפתיחת בלוגים ויוצרת קהילה של בלוגריות אוף ליין באמצעות כנסים מקצועיים ומפגשים חברתיים. מייעצת לבלוגריות שכותבות את הבלוג של "מועצת נשים כפ"ס" ובעלת שני בלוגים משלי: הבלוגריסטית – בלוג מקצועי שממנו שצמח העסק שלי ואמאעובדת עצות – בלוג אישי.


שורשים, סיפורי ילדות מה את זוכרת?

תמיד שואלים אותי: "מאיפה את?" - ואין לי תשובה אחת. אבי היה איש חיל-הים בשרות קבע, אמי - אשת חינוך ומנהלת בתי"ס. וככה, כל חמש שנים בערך, עברנו בית בהתאם לתפקידים/למשרות שקיבלו.


נולדתי בחיפה, הצעירה במשפחה בת שלושה ילדים. כשהייתי בת שלוש, עברנו לכפר הנוער "מאיר שפיה" ליד זכרון-יעקב, שם ניהלה אמי את ביה"ס. בכיתה ד' עברנו להרצליה, בעקבות אמא, שניהלה את ביה"ס "שבח-מופ"ת" בתל-אביב. המעבר לא היה פשוט לי בכלל: באתי מהכפר לעיר, לא שלטתי ב"סלנג" המקומי או ברזי המותגים הנחשקים, וחוויתי סוג של הלם תרבות...


יונית עם אבא ו"טרופית" | אלבום פרטי


בחטיבת הביניים כוונתי למסלול של מחוננים, אבל זה לא התאים לי. הלכתי לכיתת סיירות. הייתי ילדת טבע, אהבתי מאוד לטייל וחוויתי שם הנאה גדולה ופריחה חברתית. הצטרפתי לתנועת "נוער לנוער", הדרכתי והייתי פעילה מאוד בהנהגת התנועה. בכיתה י' התקבלתי למגמת תיאטרון שעבורה עברתי לתיכון אחר בהרצליה. ואז, יום אחד, אמא הודיעה לי שנוסעים לשליחות בפריז, שם קיבלה את תפקיד מנהלת ביה"ס הישראלי.


בחופש הגדול שבין י' ל-י"א נסענו לפריז, לשליחות בת שנתיים שהתארכה לשלוש. חצי השנה הראשונה עברה עלי בסוג של שוק חברתי. למדתי בביה"ס שאותו ניהלה אמי, בכיתה שמנתה רק שבעה תלמידים, שהחיבור ביניהם לא ממש עבד... התגעגעתי מאוד לחברות שלי בארץ. בימים ההם, טרום עידן האינטרנט, שלחנו אחת לשנייה קלטות של טייפ בהן דיווחנו אחת לשנייה על מה שקורה איתנו.


כבתה של מנהלת ביה"ס, הייתי מטרה לקנטורים ולרוע מצד חבריי לכיתה, שטענו כי הציונים שלי, מקורם בקשריי המשפחתיים. כדי להוכיח שהם טועים, הפסקתי ללמוד, והציונים שלי ירדו פלאים... הגעגועים לארץ היו גדולים. בפורים, הגעתי לארץ לחופשה קצרה. הפגישות עם החברות שלי הבהירו לי שאני אמנם נאחזת בזיכרון של המציאות שלי כאן, אבל המציאות השתנתה, והחיים כאן המשיכו בלעדיי.


רק אז נפל לי האסימון, שאני חיה עכשיו בפריז, ושווה לי לנצל כל רגע. הייתה לי שם גם חברה חדשה, ועשינו המון דברים כיפיים ביחד. מדי פעם הייתה אחותי הבכורה מגיעה מהארץ כדי ללמד אותי מתימטיקה, עד שפעם אחת זרקתי לה את הספר של "אספיס" על הראש, ומאז היא סירבה ללמד אותי...


בתוך המציאות החדשה שנאלצתי להסתגל אליה, היו גם אלה שהושיטו לי יד. יוסף ברוקר, המורה למתימטיקה בביה"ס וסגן המנהלת, שהיה תמיד אוזן קשבת לקשיים שחוויתי (מעבר למתמטיקה). זכור לי במיוחד שהיה מתחלק איתי בכריך המשובח של קוטג' עם אגוזים שהכינה לו אשתו אתל.


והייתה מאדאם לוי. ביה"ס חייב אותנו בלימודי צרפתית מוגברים, ואני נזקקתי למורה פרטית שתסייע לי. כך הגעתי אל מאדאם לוי, ישראלית שהתגוררה בפריז בגין השליחות של בעלה. הייתי לוקחת אחרי ביה"ס את המטרו אל ביתה ברובע הנואי, נכנסת לדירה שלה - ומגיעה הביתה. מאדאם לוי נתנה לי תחושה של קבלה, הכלה ושייכות, ולימדה אותי המון, הרבה מעבר לצרפתית.


יונית עם אבא ואמא ומאדאם לוי | אלבום פרטי

בעצם, הצרפתית כבר הייתה רק התירוץ... היא ידעה עלי הכל: הכירה את שמות כל החברות שלי בארץ, הקשיים שלי בביה"ס. לפעמים, כל מה שצריך כדי לעמוד על הרגליים ולפרוח, הוא מישהו שיושיט לך יד חמה בזמן הנכון. אחרי שנה הסתיימה השליחות של מאדאם לוי והיא חזרה לארץ, אבל נוצר בינינו קשר לחיים, אהבת אמת. עבורי גם כיום היא מורה לחיים, מודל לחיקוי ומקור להשראה.


סיימתי את י"ב, כולל הבגרויות, ואז אמא שאלה אותי אם מתאים לי להישאר לעוד שנה. התאים לי... דחיתי את השירות הצבאי ונשארנו לשנה נוספת. בשנה הזו לקחתי קורסים בסורבון כסטודנטית שלא מן המניין, ובמקביל התחלתי לעבוד באכסניית-נוער בפריז כאחראית על ארוחת הבוקר. די מהר הבנתי שבקבלה של האכסנייה יש "חבר'ה" ויש חיי חברה.


זו הייתה שנה נהדרת: פגשתי אנשים מכל העולם ו"שיווקתי" להם את ישראל, מה שהוביל לדיונים מעניינים. המון אנשים עברו שם - זה היה מעין מיקרוקוסמוס של החיים. ביום ההולדת של אותה השנה ביקשתי מההורים כרטיס פתוח לרכבת ויצאתי לטיול של שלושה שבועות לספרד. את רובו עשיתי לבד, בחלק מהזמן עם חברים שהכרתי בדרך.


ואז נגמרה השליחות וחזרתי לארץ, ישר לשירות הצבאי. בחרתי להמשיך את דרכו של אבי והתגייסתי לחיל-הים. לאחר תקופת שירות מתסכלת כאשת תמיכה טכנית למחשבים במודיעין, הגיע הזימון לקורס קצינות ואני - מורעלת, ציונית ומשועממת עד מוות בתפקיד הנוכחי, קפצתי על המציאה. היה לי ויז'ן: אני אהיה קצינה עם צמה... בסוף הייתי קצינה עם שיער קצר, אבל סוף-סוף מצאתי לי מקום לביטוי אישי, לניצול הכישורים שלי.


"סוף-סוף מצאתי לי מקום לביטוי אישי". תקופת הצבא, עם סבא וסבתא | אלבום פרטי


בסוף הקורס שובצתי לתפקיד ע. רמ"ד שיבוץ קציני ים בקריה. זה היה תפקיד נהדר: כאחראית על החובלים ועל קציני הקומנדו הימי הימי נסעתי הרבה לשטח, ביקרתי בבסיסי חיל-הים ואפילו הצטרפתי להפלגה על סטי"ל. ניצלתי את הידע הטכנולוגי שרכשתי בתפקיד הקודם כדי לעשות מעבר, להטביע את חותמי.


ואז התחילו לדבר אתי על חתימה לשירות בקבע. הסכמתי בתנאי אחד: קבלת תפקיד קצינת כוח-האדם של יחידת הקומנדו הימי. זה היה ממש לא מובן מאליו, אבל קיבלתי את התפקיד הזה, והייתי האישה הראשונה בצבא שמילאה אותו.


זה היה תפקיד מאתגר, ביחידה נהדרת עם אנשים נהדרים ואני הסתובבתי שם עם אגו בשמיים, ועם תחושה שהעולם קטן עלי. הייתי סמכותית מאוד, אפילו קשוחה לפקודות שלי. אימצתי לי גינונים שלא התאימו לי בכלל. אחרי חודש בתפקיד, פקידה בשם נלה שישבה אתי במשרד שיקפה לי את הדמות שלי שם, וקיבלתי את השיעור של החיים שלי. עשיתי סוויץ' בראש. הבנתי שמעכשיו אני מתנהלת אחרת.


בניתי למחלקה שלי חזון ותכנית עבודה. הסברתי לסגל שלי שאנחנו ביחד, תלויים אחד בשני. נתתי להם אוויר לנשימה ותחומי אחריות והבטחתי להם גיבוי במקרה של תקלות. למדתי להיות בנאדם. התפקיד לעולם לא מגדיר את האדם אלא להיפך. צורת הניהול של ה"ביחד", כצוות, הוכיחה את עצמה - המחלקה שלי זכתה בביקורת הרמטכ"ל באותה שנה.


בתקופת מבצע "חומת מגן" נפלו לנו חיילים. חוויתי משבר גדול. הבנתי שהצבא לא מתאים לי. עברתי לתפקיד קצינת הנעדרים של חיל-הים לקראת השחרור (תפקיד שאותו מילאתי גם במילואים עד שהפכתי לאמא). בתום חמש שנים בצבא השתחררתי.


התחלתי ללמוד לתואר ראשון בספרות צרפתית ומדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב. חשבתי על קריירה במשרד החוץ, אבל בשנה האחרונה ללימודים הכרתי את בעלי אסקיאל (אסא), רופא מתמחה באורתופדיה. היה לי ברור שרופא מתמחה וצוערת במשרד החוץ זה שילוב לא מוצלח. משרד החוץ ירד מהפרק.


עם סיום לימודי התואר הראשון, התחלתי לעבוד כמזכירה במשרד השקעות, ובמקביל למדתי קופירייטינג ב"בצפר" לפרסום, שם הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי. אסא ואני נישאנו, ואני התחלתי לעבוד כקופירייטרית ועורכת התוכן של אתרי התוכן בבנק דיסקונט. לאט לאט התפקיד התרחב. ניהלתי צוות של מזינות ועורכות תוכן, והתקדמתי לתפקיד העורכת הראשית של אתרי דיסקונט. זו הייתה תקופה של הנאה ורכישת ידע רב על אינטרנט, שיווק דיגיטלי ורשתות חברתיות.


ואז נולדה תמר, הבכורה שלנו. היא הייתה פגית, ואני הייתי עמוסת תחושות וחוויות, שהרגשתי צורך לשתף בהן גם אחרים. פתחתי בלוג. ההורים שלי גרו אז בחו"ל בשליחות נוספת, וזו הייתה דרך מצוינת להעביר להם מידע. הבלוג פתח בפני עולם חדש, שריתק אותי. נפעמתי נוכח האפשרות לקיים ככה קשר בין אנשים, היכולת לכתוב על מה שבא לך, הכוח של קהילות, הכוח של הכתיבה. רציתי לחקור את כל אלה.


יונית ואסא עם תמר ונעה | אלבום פרטי

שנתיים וחצי אחרי תמר, נולדה נֹעה. בחופשת הלידה התחלתי ללמוד לתואר שני בתקשורת במכללת נתניה. עבודת המחקר שלי לקראת סוף התואר (בהנחייתה של ד"ר עידית מנוסביץ') עסקה בעולם הבלוגים. ראיינתי בלוגריות מובילות בארץ, ומתוך הראיונות האלה פיתחתי מודל בן חמישה שלבים, המתאר איך הופכים תחביב למקצוע מכניס באמצעות הבלוגים.


בסוף התואר נסענו לתקופת התמחות בת שנה של אסא בבולטימור, ארה"ב, ואני התפטרתי מהעבודה בדיסקונט. אנשים היו בשוק ממני: "קביעות כזו לא עוזבים", אמרו לי. אבל אני פחדתי מהקביעות. העניין שלי כבר היה במקומות אחרים. לא יכולתי לראות את עצמי כבולה למקום עבודה רק בגלל התנאים.


בארה"ב לא הייתה לי ויזת עבודה, ולכן היה לי הרבה זמן פנוי. סיימתי לכתוב את עבודת המחקר שלי על הבלוגים. הבנתי שהתחום הזה מעניין אותי מאוד, ושיש לי עוד המון מה ללמוד. ובשנה הזאת לקחתי על עצמי משימה – ללמוד ולהעביר הלאה: ספרים, מחקרים, קורסים און ליין, כנסים בארה"ב. בינתיים, שיתפתי בפייסבוק ובבלוג שלי (הבלוגריסטית) את החוויות שעברתי. אנשים התחילו להגיב ולשאול מתי אני חוזרת, כי הם רוצים ללמוד ממני. ככה נולדה הסדנה הראשונה שלי, להדרכה בנושא בלוגים. לאחר הסדנה הראשונה נוצר ביקוש לעוד סדנאות, להדרכה על פינטרסט ועוד.


אנשים התחילו לשאול מתי אני חוזרת, כי הם רצו ללמוד ממני" | צילום: בן קלמר"


מה לקחת אתך מ"בסיס האם" ליונית של היום?

מהבית הבאתי מודל לחיקוי של שני הורים שמחזיקים קריירה לצד משפחה. בבית שלנו מעולם לא התקיים השיח של או קריירה או משפחה. היה ברור שמשלבים את שניהם. היה ברור שלהורים שלי יש המון כבוד לעיסוקים אחד של השני, ויחד עם זאת ידענו שהילדים והמשפחה עומדים אצלם בסדר עדיפות גבוה.


כך גם אסא ואני מתנהלים כיום במשפחה שלנו. עברנו שנים לא קלות של התמחות באורתופדיה ובניית העסק שלי, וצלחנו אותן בכבוד. לא סתם אני מכנה את אסא "המגדלור": יש לנו מערכת יחסים של אמון הדדי ושל תמיכה. הוא מפרגן מאוד לדרך שלי ומהווה מקור בלתי נדלה לעידוד. ה"אני מאמין" שלי אומר, שאם אני מאושרת יהיה טוב גם לילדות שלי. ובמשך השנים גם למדתי לבקש ולקחת לי עזרה שתאפשר את כל האופרציה הזו.


מאדאם לוי הייתה לי לא רק משענת ותמיכה בתקופה קשה, אלא ממש מורה לחיים. היא לימדה אותי המון: לנהל יומן, לוח זמנים וסדר יום שבו נכנסות החובות וגם ההנאות. היא לימדה אותי ללמוד - מתוך העמקה וללא קיצורי דרך. וכך אני גם כיום: כל דבר שאני עושה, כל פורמט חדש שנכנס לעסק שלי עובר תקופת לימוד ובחינה קפדנית ומדוקדקת. בתוך תרבות האינסטנט הפלסטית שנוצרה כאן אני לא מאמינה בקיצורי דרך, אלא בחריש עמוק - להבין מודלים ולתת להם את הערך המוסף שלי בדרך של ניסוי ותעייה. זאת ועוד: מאדאם לוי פיתחה שיטה ללימוד צרפתית באמצעות סיפורים. ואני מוצאת את עצמי, כמרצה, מעבירה חומר עיוני ופרקטי בדרך של סיפורים עסקיים ואישיים.


"מורה לחיים, מודל להשראה ומקור לחיקוי" - יונית ותמר עם מאדאם לוי | אלבום פרטי


מההתחלה הבנתי מהם הערכים של העסק שלי. השיעור ביחסי אנוש שלמדתי בתקופת השירות הצבאי מלווה אותי תמיד. אני שומרת את העסק שלי בגובה העיניים, מביאה את עצמי בדיוק כמו שאני, ללא מסכות והסוואה. זאת אני. אין לי יכולת וגם לא רצון להתנהל אחרת ממי שאני. מהרגע הראשון הבנתי שעם כל הידע המקצועי שלי, יש עוד המון תחומים עסקיים שאני לא יודעת. שכדי שהעסק יעבוד טוב אני צריכה לקבל ייעוץ מאנשי מקצוע במגוון תחומים, וכך אני עושה לכל אורך הדרך.


שלוש השנים האחרונות שבהן העסק שלי קיים, הפילו אצלי אסימון ענק: הקסם האמיתי של עולם הבלוגים הוא בבניית קהילות און-ליין, שמהן נוצרות קהילות אוף-ליין עתירות משאבים, הרבה מעבר לעולם העסקי. שם קורה הקסם האמיתי.


אנשים למדו לתקשר עם אנשים אחרים באמצעות המילים, והתקשורת הכתובה פותחת דלתות. איפה עוד את יכולה בגיל 40 להכיר, על בסיס קבוע, חברות חדשות ועולמות תוכן אינסופיים? התקשורת מול המסך מייצרת תוצאות גם במציאות: נטוורקינג, שת"פים נהדרים, וחברות לחיים.



"אנשים למדו לתקשר באמצעות המילים, התקשורת מול המסך מייצרת תוצאות גם במציאות"

כנס הבלוגריות של יונית צוק, ספטמבר 2016 | צילום: אביטל אנגל


עולם הבלוגים הוא עולם ומלואו, אבן שמייצרת גלים שיש להם היכולת להשפיע למרחקים עצומים ולטווח ארוך, ואני בטוחה שזה רק הקצה של הקרחון. היכולת של הדור שלנו לשנות מקצוע, לחדש, להשתנות, ללמוד ולהמציא מקצועות חדשים, היא מופלאה, ועונה על צרכים הנובעים מהחיים הדיגיטליים ומגוון דרכי התקשורת העומדות לרשותנו.


השנים האחרונות היו נהדרות. פגשתי נשים מדהימות (לא תמיד אפילו הן עצמן יודעות עד כמה הן מדהימות...). בעוד חודש אתחיל תואר שני שני, כי אני מרגישה שיש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד, בשביל עצמי ובשביל לחשוב לאן ואיך הדיגיטל הזה יכול לקדם אותנו בשלב הבא.


השילוש הקדוש:

משפחה, איזון, אמת.


קראתם? דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

לקריאת פוסטים נוספים בבלוג שלי לחצו


אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש