הסיפור שלו - גל פרידמן
הסיפור שלו - גל פרידמן
"אז מתי בעצם הבינו שאתה מצטיין?", אני שואלת, "מתי איתרו אותך והתחילו לטפח אותך כספורטאי אולימפי?", "זה לא עובד ככה", עונה לי גל פרידמן, מדליסט (פעמיים) ואלוף אולימפי, ומפזר באחת את כל המושגים הרומנטיים שלי על ספורט מקצועני. אתה עובד קשה, מגיע לתחרויות, מוכיח את עצמך, ואם הצלחת לעשות את זה ברצף, אתה נבחר לייצג את מדינת ישראל. אין פה סודות. מדובר בעבודה קשה ועקבית לאורך זמן, ובתוצאות. זה כל הסיפור.
גל פרידמן | צילום: Johan Hjord
אז מי אתה?
אני לא מגדיר את עצמי. לא רואה צורך להכניס את עצמי למשבצת, ואף פעם לא ניסיתי. אני הכי לא איש של מסגרות. לכאורה, זו אמירה קצת מפתיעה בהתחשב בסיפור החיים שלי ובעיסוק שלי בספורט מקצועני. ובכל זאת, גם בתוך כל אלה אף פעם לא הייתי חלק משבלונה. למדתי לעצב לעצמי את המסגרת האישית המתאימה לי, שהביאה אותי ועדיין מביאה לתוצאות.
מה אתה עושה כיום?
* אני מאמן נבחרת של גולשים צעירים על הדגם האולימפי RSX במסגרת המועדון הימי "הפועל שדות ים-ימיה" ועמותת "רחף". הכוונה היא להביא אותם להתמודד על כרטיס הנציג הישראלי בדגם זה באולימפיאדת טוקיו 2020.
* במקביל, אני מאמן קבוצות של מבוגרים על גלשן סאפ. במסגרת זו אנו מקיימים אימונים שוטפים וכן משתתפים בתחרויות שונות, להעמקת תחושת האתגר וההישג האישי.
* אני גם מרצה בפני ארגונים וגורמים פרטיים. בהרצאות אני מביא את סיפור חיי, מתאר את הדרך שעשיתי בענף השיט עד שהגעתי לייצג את ישראל באולימפיאדה, על הרגעים המרגשים של הזכייה בשתי מדליות אולימפיות (ארד וזהב), הקשיים שעמם התמודדתי, ההחלטות שלקחתי בדרך וגם על החיים כאב לשלושה ילדים צעירים.
גל פרידמן על גלשן הסאפ | צילום: גל פרידמן
שורשים, סיפורי ילדות, מה אתה זוכר?
נולדתי וגדלתי במושבה כרכור, בן לדגנית ולאורי פרידמן, ילידי המקום, נכד לסבא שאף הוא יליד המושבה. כרכור של ימי ילדותי הייתה יישוב קטן, מוקף שדות ופרדסים. מטבע הדברים ובזכות המשפחה גדלתי בתחושה ברורה של שייכות וגאוות יחידה.
שבט משפחת פרידמן בכרכור, 2013 | צילום: מיה כרמי-דרור
אבי למד בפנימיית "מבואות-ים" במכמורת, שם נחשף לענף השיט והיה מראשוני הגולשים בארץ. הוא הצטיין ואף היה אלוף הארץ בגלישת רוח בדגם "משקל כבד".
אבא שלי ואחיו מתי חיו את הים. מגיל צעיר מאוד אבא לקח אותי איתו על הגלשן. הייתי עדיין צעיר מכדי לגלוש, ואף אחד לא חשב על כיוון של קריירה בתחום הזה. הייתי יושב או שוכב על הגלשן, פשוט נמצא שם. לפעמים אבא היה לקוח אותי על הכתפיים שלו כדי שאהנה עוד יותר. באותן שנים אבא שלי ניהל את החנות לציוד שיט בשדות ים. ילד רואה מה אבא שלו עושה, במה אבא שלו עובד, והוא רוצה גם.
גל הילד על הגלשן | אלבום פרטי
בגיל 9 הצטרפתי למועדון השיט בשדות ים. מאז המועדון הזה עבורי הוא בית. בגיל 11-12 התחלתי להתחרות בגלישה על דגם הנוער, ובשלב מוקדם, יחסית, עברתי להתחרות על דגם ה"לכנר" - גלשן גדול וכבד שהיה מיועד, למעשה, לגולשים בוגרים.
מאותו הזמן, הים והגלישה היו כל מה שרציתי. הייתי יושב בביה"ס, וחושב מה קורה עכשיו בים, מה אני מפסיד שם... מיד בתום הלימודים הייתי מגיע למועדון, עולה על הגלשן - ולים. מתי, הדוד שלי, היה אז מאמן הנבחרת של מועדון השיט בשדות ים. בתוך האימונים נחשפתי לתנאי גלישה שונים ומגוונים: בים, בכנרת, ועוד. בהמשך אימן אותי גם הגולש יהודה אטדגי, הנציג הישראלי לאולימפיאדת לוס אנג'לס.
מגיל 13 התחלתי להתחרות גם בתחרויות בינלאומיות בחו"ל. האם ידעתי כבר אז שאני מצטיין? לא התעסקתי יותר מדי בהגדרות. ענף השיט בארץ היה אז ממש בחיתוליו. לא היו לי הרבה מתחרים, וודאי שלא ברמות הגבוהות. בדרך כלל התחריתי עם נערים בוגרים ממני. תמיד הייתי צעיר בהרבה מכל השאר.
כשהייתי בן 16 הוחלף הגלשן האולימפי לדגם "מיסטרל". זה היה דגם קל ופשוט יותר לתפעול, ואני פרצתי קדימה. באותו הזמן הצטרפתי לנבחרת ישראל והתחלתי להתאמן עם גור שטיינברג. כאן כבר הייתה מסגרת האימונים יותר מסודרת וממוקדת. בשנת 1989 התחריתי באליפות העולם לנוער וזכיתי במדליית כסף.
אז גם עשיתי את המעבר מתחרויות הנוער לתחרויות הבוגרים. זה לא היה מובן מאליו - הצטיינתי בנוער, ויכולתי להמשיך ולהתחרות במסגרת זו עוד כמה שנים ולזכות בעוד מדליות ברמה העולמית. אך ידעתי שהעלייה לבוגרים היא הצעד הנכון עבורי. לא פחדתי מהתחרות עם הבוגרים - להיפך, שמחתי עליה. ידעתי שכך האתגר שלי יהיה גדול יותר, שאוכל להתפתח ולהיות אפקטיבי יותר בחתירה אל המטרה שלי - לייצג את ישראל באולימפיאדה על דגם מיסטרל.
המטרה הגדולה הייתה ברורה לי, וכך גם מטרות המשנה: כדי לייצג את ישראל באולימפיאדה הייתי צריך להשיג מדליות בשורת תחרויות בינלאומיות בשנה האולימפית. הייתי ממוקד וחדור מטרה. ידעתי שגולש טוב צריך לשלוט במגוון תחומים: להכיר היטב את הים, להיות בעל כושר גופני מעולה, כוח פיזי, סיבולת לב/ריאה וגם בעל כישורים טקטיים וראייה מרחבית מצוינת. רק השילוב של כל הגורמים הללו ביחד, מביא להצלחה. הבנתי שאין קיצורי דרך. צריך להתאמן ושוב להתאמן, ולהתנסות בכמה שיותר תנאי שטח ומזג אוויר.
בשנת 1993 התגייסתי לצה"ל. על-אף ההגדרה שלי כספורטאי מצטיין, זה לקח שנה מרגע הגיוס ועד שיכולתי באמת לחזור להתאמן ולהתחרות כפי שהייתי רגיל וצריך. בשנה הזו ההישגים שלי ירדו משמעותית, אבל אני התחזקתי והתחשלתי. נאלצתי להתמודד עם מציאות שבה אין לי שליטה מלאה על לוח הזמנים שלי, על שעות השינה והתזונה שלי, ולמרות זאת, הצלחתי לחזור למסגרת. בדיעבד - הקושי רק בנה אותי, ואת הלקח הזה לקחתי עמי להמשך.
בשנת 1996, בעקבות שורה של מדליות בתחרויות גדולות, נבחרתי לייצג את ישראל באולימפיאדת אטלנטה. התחרות האולימפית היא משהו מיוחד. אם בתחרויות העולמיות החשיפה התקשורתית של ענף השיט היא נמוכה מאוד, הרי שלפתע אתה נמצא תחת אור הזרקורים, לטוב ולרע. אם לפני כן התחריתי, לא פעם, ממש "מתחת לרדאר", כעת הועברו השיוטים שלי בשידור חי לכל עם ישראל. בפעם הראשונה נחשפתי באמת לתקשורת, לראיונות עיתונאים בקנה מידה יומיומי וארצי. גם השהות בכפר האולימפי הייתה מסעירה - נתקלתי שם בספורטאים הכי הגדולים בעולם.
אבל אני הגעתי לאטלנטה במטרה ברורה אחת: לייצג את מדינת ישראל בכבוד ולהגיע לתוצאות ההולמות את יכולותיי. ההתרגשות לא פגמה ביכולת שלי להתרכז ולהיות מממוקד מטרה. זכיתי במדליית ארד, המדליה הראשונה אי-פעם של ישראל בענף השיט.
גל פרידמן עם מדליית הארד, אטלנטה, 1996 | צילום: יוסי רוט
לאחר האולימפיאדה שבתי ארצה. הייתי אז בסה"כ בן 20. למרות ההתרגשות על הזכייה במדליה, ידעתי שזו רק תחילת הדרך, שהשיא עוד לפני. הצבתי לעצמי את המטרה הגדולה הבאה: מדליית זהב באולימפיאדת סידני.
אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. שנה לאחר אטלנטה חליתי במחלת הנשיקה. לקח לי זמן להבין מה קורה, מדוע לפתע הגוף שלי לא מציית לי, למה אני כל-כך מתעייף וחולה המון. בשנים שלאחר האולימפיאדה הייתי עסוק פשוט בלהחלים, לחזור לכושר. זה לקח זמן, והתוצאות שלי בתחרויות השיט היו בהתאם. בכל הזמן הזה, נזקקתי להרבה חוסן מנטלי, כדי לא להישבר. אף אחד לא הבטיח לי שאוכל לחזור לכושר מלא, להשיג שוב את התוצאות שלי מפעם.
אבל הזמן הזה לא היה מבוזבז. אז עוד לא היה מידע זמין באינטרנט כמו היום, ובכל זאת ניסיתי להתעמק ולהבין. הבנתי שתזונה היא הדלק של הגוף, והתחלתי ללמוד מה טוב לי, מה בונה את היכולת שלי ומשפר אותה. בעקבות זאת, וגם כחלק מהמודעות שלי לסבל הכרוך בתעשיית המזון, הפכתי לטבעוני ואני מקפיד על אורח חיים זה גם כיום. למדתי להקשיב לגוף שלי, להגביר אימונים בזמן טוב, ולהוריד את הקצב בתקופות חלשות יותר.
הירידה ביכולת הפיזית גרמה לי להפסיד את הכרטיס לסידני, שבו זכה עמית ענבר. לאחר שהוחלט שהוא ייצג את ישראל באולימפיאדה, פנה אלי עמית וביקש שאצטרף אליו כיריב לאימונים. נעניתי בחיוב. עמית ואני תמיד ידענו, מצד אחד, להתחרות האחד בשני בכל הכוח ומצד שני ידענו לשמור על קשר חברי, ומעולם לא העמדנו את עצמנו ואת האינטרסים האישיים שלנו מעל לטובת ענף השיט בארץ וייצוג מכובד של ישראל בזירה העולמית.
ברמה האישית, על-אף האכזבה שלי, לא חוויתי משבר. אמרתי לעצמי שעכשיו זה הזמן שלי לנוח, להחלים ולהתחזק כדי לחזור למקום הטבעי שלי. שמרתי על אופטימיות. היה לי ברור שההצלחה של עמית היא לא על-חשבוני. אני עשיתי ועוד אעשה בעתיד.
באותה התקופה עזבתי את השיט והתחלתי להתאמן ברכיבה על אופני הרים, מתוך מטרה לבנות דרך זה את הכושר הגופני שלי מחדש. ואכן כך היה. מהר מאוד התחלתי להתחרות עם הרוכבים הטובים בארץ. אבל הייתי ריאלי. היה לי ברור שמי שמתחיל לרכב בגיל כזה לא יצליח להשתלב ברמה העולמית, או במילים אחרות: הבנתי שלאולימפיאדה הבאה לא אגיע על אופניים...
בשנת 2001 התקיימה אליפות העולם בשיט באילת, במהלכה שם פגשתי את גולש המיסטרל מס' 1 של יוון, ניקוס קקלמנקיס. הכרנו אחד השני מתחרויות בינלאומיות רבות שבהן השתתפנו, והיה בינינו קשר חברי. ניקוס התחיל אז להתכונן לאולימפיאדה הבאה, שעמדה להתקיים ב-2004 באתונה.
הוא הציע לי לבוא להתאמן אתו ביוון. "האולימפיאדה היא אצלי בבית, מרחק שעה ורבע טיסה מישראל", אמר לי. "אני מחפש יריב אימון שיקדם אותי". קיבלתי את הצעתו וחזרתי להתאמן בכל הכוח. התוצאות לא איחרו להגיע. בשנת 2001 זכיתי במדליית ארד באליפות אירופה ונכנסתי בחזרה לסגלים האולימפיים. בשנת 2002 כבר הגעתי למדליית כסף באליפות אירופה וזהב באליפות העולם.
בתחילת 2003 ביקשה ממני מאמנת הכושר שלי, עומרית ינילוב, לצרף לאימונים שלי את הגולשת לי קורזיץ. לי היא גולשת מוכשרת מאוד, וידעתי שיש לה המון פוטנציאל. לקחתי אותה איתי לכל מחנות האימונים, בארץ ובחו"ל, אימנתי אותה והתאמנתי ביחד איתה. בקיץ של 2003 לי זכתה במדליית זהב באליפות העולם.
בספורט אין מקריות. בוודאי לא באולימפיאדה. מתחרים לא מגיעים משום מקום ולפתע זוכים במקומות הראשונים. העמידה על הפודיום היא תוצאה של כישרון, אבל לא פחות מזה של עבודה קשה ושל תוצאות והישגים לאורך זמן. בסופו של דבר, תחרות היא בסה"כ המקום שבו אתה מביא לידי ביטוי את מה שהתאמנת עבורו.
ראיתי רק יעד אחד מול העיניים: מדליית זהב אולימפית. התאמנתי בלי הפסקה בארץ ובחו"ל, בעיקר באתר השיט האולימפי ביוון. חוויתי שם את כל המצבים, את כל תנאי מזג האוויר וידעתי שאני יכול להתמודד עם כולם. את כל תחרויות ההכנה סיימתי במקומות הראשונים. לאולימפיאדה הגעתי כפייבוריט, אחד שהוכיח את עצמו פעם אחר פעם לאורך שנים.
זו הייתה תקופה של מתח גדול ושל התרגשות, אבל אני למדתי לא לתת להם לעצור אותי, אלא להיפך. למדתי להשתמש בלחץ ובהתרגשות כמנוף לנתב את האנרגיות שלי למקום של הצלחה. מצאתי שדווקא התחרויות הגדולות, האתגרים החשובים, הם שמספקים לי את הדרייב האמיתי.
בשלב הזה, גם הבנתי כבר שהתקשורת היא לגמרי חלק מהמשחק. היו ספורטאים שהמאמנים שלהם הרחיקו אותם מהתקשורת, כדי לא לפגוע בריכוז שלהם. גור, לעומת זאת, הבין שבאולימפיאדה אצטרך לתפקד תחת לחץ תקשורתי מסיבי והכין אותי לזה.
למדתי לקחת את זה כחלק מהעניין ולא נתתי לזה להפריע. באתר האולימפי הייתי זמין לכל עיתונאי שרצה לראיין אותי. לא הסתרתי את הכוונות שלי. בכל ריאיון לתקשורת אמרתי בצורה ברורה: "אני הולך על הזהב". לא השארתי לעצמי פתחי מילוט, סיבות לתירוצים במקרה שלא אצליח. ידעתי מה היכולות שלי, וידעתי כי זו מטרה ריאלית מאוד. עבורי, כל תוצאה מלבד המקום הראשון, הייתה נחשבת ככישלון.
"כיוונתי רק לזהב" - גל פרידמן בסיום שיוט המדליות, אולימפיאדת אתונה, 2004 | צילום: איי.פי.
עוד לפני שיוט המדליות באתונה, כבר ידענו שיש לי מדליה, רק לא ידענו באיזה צבע... ואני המשכתי את אותו הקו: מבחינתי, לא היה מצב להירגע עכשיו ולהוריד מתח כי כבר יש לי מדליה מובטחת. כיוונתי רק למדליית הזהב.
כשהגעתי לנקודת הסיום של השיוט כבר ידעתי שזכיתי. זה היה רגע נפלא, של התעלות וגאווה, וגם של הקלה גדולה. במשך שנים התאמנתי ונבניתי לקראת הרגע הזה. והנה - הוא הגיע! זה הצליח! ייצגתי בכבוד רב את מדינת ישראל. זו הייתה תחושה נהדרת.
טקס חלוקת המדליות לגולשי המיסטרל, אתונה 2004 - גל פרידמן עם מדליית זהב ראשונה לישראל
זמן קצר לאחר האולימפיאדה הוחלף דגם הגלשן האולימפי ל"ניל פרייד" (RSX). ההסתגלות לדגם החדש הייתה חיובית: לאחר נפילת המתח של אחרי האולימפיאדה היה לי אתגר חדש. אך התוצאות שהשגתי כעת היו פחות מבעבר. דברים פחות התחברו לי. הרגשתי שמשהו שהיה שם בעבר כבר לא עובד לי יותר. זו הייתה תוצאה טבעית, חלק מההתפתחות האישית שלי. החלטתי לפרוש.
בשנים האחרונות הייתי מעורב האימון של הגולשים המובילים בארץ, ביניהם שחר צוברי, נמרוד משיח ומעין דוידוביץ'. כיום טוב לי מאוד במקום שלי: אימון דור העתיד של הגולשים, בצד אימוני הסאפ. אני גר בקיבוץ שדות ים ביחד עם אשתי מיכל (בת הקיבוץ) ושלושת ילדינו. הילדים, עבורי, הם מקור לאושר עצום ואני שמח שאני יכול להיות נוכח מאוד בחייהם.
משפחת פרידמן, 2014 | אלבום פרטי
מה לקחת עמך מ"בסיס האם" לגל של היום?
לאורך כל השנים, מיום שלמדתי לגלוש, דרך שנותיי כספורטאי מקצועני, ליוו אותי בני משפחתי: הוריי, הדודים שלי, אחיותיי. הם היו שם תמיד - עוגן, בסיס חם ואוהב שנעים לחזור אליו מכל אימון או תחרות. ההורים שלי מעולם לא העמידו בפני דרישות או אתגרים. מגיל צעיר נתנו לי את האחריות ואת החופש להחליט לבד על הדרך שלי. היה לי ברור שאני גולש בשביל עצמי, כי אני אוהב את זה, ולא כדי להצדיק ציפיות או לרצות מישהו.
כך גם אני עם ילדיי. הילדים שלי חיים את המים ואת הספורט מגיל אפס. הם רצים, שוחים, צוללים, גולשים על סאפ, לפעמים גם על גלשן רוח. אשתי מיכל גם היא שייטת לשעבר במועדון בשדות ים. שנינו מחוברים מאוד לים. המשמעת העצמית והעיסוק בספורט הם חלק מהבית שלנו וברור לי שיהיו טבועים בילדיי לתמיד. אבל אני לא מכוון אותם לעיסוק בספורט תחרותי. הם יבחרו בעצמם.
"העיסוק בספורט הוא חלק מהבית שלנו", משפחת פרידמן על גלשני הסאפ | אלבום פרטי
בחרתי לעבוד בשני התחומים שאני אוהב: אימון וספורט. במהלך השנים התפתחתי ורכשתי מיומנויות גם בתחום האימון, חלק ניכר מהן הן פרי ניסיוני בשטח. גולש, מעבר לכל היכולות הגופניות, נדרש לקבל לבד במים, בשבריר שנייה, החלטות שיכולות לחרוץ עבורו גורל של תחרות. במשך שנים התרגלתי להעיף מבט מהיר אחורה, להבין את זירת השיט שאני נמצא בה, ולהגיב בהתאם. כך אני גם עם המאומנים שלי, במבט אחד אני יכול להבין מה קורה איתם, לזהות את החולשות שלהם, ולעבוד אתם כדי לשפר.
למדתי לקבל החלטות בשבריר שנייה | צילום: אורי מגנוס
לאורך שנותיי בספורט המקצועני נסעתי המון וראיתי עולם. אך תמיד היה לי ברור שהבסיס שלי הוא כאן, בארץ. בשנים האחרונות קיבלתי לא מעט הצעות לאמן בחו"ל. בסופו של דבר, החלטתי להישאר כאן. המשפחה והחברים, מועדון השיט כאן בשדות ים, הם המקום שלי. לכאן אני שייך.
גל בשדות ים, 2007 - "לכאן אני שייך" | צילום: אלעד גרשגורן
מסר לאומה?
מסר להורים: תשלחו את הילדים שלכם לעסוק בספורט. לאו דווקא בספורט תחרותי. עצם העיסוק בספורט, בכל ענף שהוא, יכול להעניק להם יתרונות שאין להשיג אותם כיום בשום מקום אחר, בוודאי שלא מול המסכים. הפעילות הגופנית מפתחת את היכולת להתמודד עם קושי, יוצרת חוסן מנטלי, מביאה להתפתחות אישית וליכולת לחשוב מחוץ לקופסה. תעודת בגרות לא מכינה אותך לחיים. אפשר ללמוד הרבה יותר מהעיסוק בספורט.
קראתם? דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
לקריאת פוסטים נוספים בבלוג שלי לחצו