חמש תמונות וסיפור - נעמה אורבך

נעמה אורבך מחברת בין עולמות התוכן שלה: ילדות/בגרות, פנים/חוץ, זוגיות/הורות, עיצוב, נוסטלגיה, סיפורי חיים.

בלב אוהב ויד רגישה היא טווה ורוקמת פלאות של ממש: צילום קבוצתי של בנות המשפחה בבגדי הוינטייג' של סבתה האהובה, דרכון מעוצב וחותמת לילד נרגש לקראת נסיעה לחו"ל, שולחן כתיבה מימי לימודיה בקיבוץ ששופץ עבור בנה, מארז טריוויה המאגד בתוכו ארבע חברוֹת ו-15 שנות חברוּת, אוסף מחקים "מפעם", אוסף הזהבים של אמה, ועוד ועוד. אלו הן חמש התמונות שלה.

נעמה אורבך | צילום: טליה אורבך

מי אני/מה אני:

בת 38, נשואה לאוּרי, אמא של עומר בן 7 וחצי ונועם בן 4 וחצי. גרה בפרדס-חנה המתוקה.

בעלת סטודיו "נעמה מגשימת מתנות" שמתמחה בעיצוב מתנות מיוחדות במינן בהתאמה אישית.

בבלוג האישי שלי, "סימני דרך", אני כותבת על משפחה, הורות יצירתית, נוסטלגיה, מתנות מיוחדות והשראה.

מוטו: תגידו למישהו: "אני אוהב אותך" - עוד היום.

............................................................................

1

משפחת אורבך | צילום: שמואל הכהן

צילום משפחתי.

כשהייתי בת תשע, ההורים שלי החליטו שגם למשפחה שלנו מגיע צילום משפחתי מלכותי. הם הזמינו אלינו הביתה את שמואל הכהן, צלם נפלא מטבעון.

הבית היה כמרקחה: ספות נגררו ממקומותיהן, כדים ופמוטים הוצבו במקומות אסטרטגיים, בדי תחרה נפרשו אחר כבוד. אמא שלי הוציאה מהארון את שמלת הכלולות שלה, ואבא שלי צחצח נעליים ובחר את העניבה הטובה ביותר.

אבל כיוון שפה זה בכל זאת לא אירופה - על הפרטים הקטנים הקשורים אלי ואל אחותי, לא הקפידו מי-יודע-מה. אחותי לבשה שמלה מכובדת יחסית, שלא הצליחה להאפיל על החור בגרב שלה... ואני, שיושבת מאחור בפרצוף לא מרוצה במיוחד, הולבשתי בבגד החגיגי ביותר שהסכמתי להיכנס אליו: מכנסיים לבנים ומעיל ג’ינס...

התמונה הזו היא אחד האוצרות המשפחתיים החשובים לי ביותר. הדבר שאני הכי אוהבת בה, הוא הניגוד מכמיר-הלב הזה בין הניסיון להיות מכובדים, מלכותיים, אלגנטיים, אירופאים, לבין היומיום פרום-הקצוות של הארץ הזאת: יומיום של ספה מהוהה במקצת, פרצוף מעוצבן של ילדה שלא נוח לה, וחור בגרב.

המשפחה שלי היא העוגן, ההתחלה. החוליות שבנו את עמוד השדרה שלי. אני מוקירה תודה עליהם בחיי.

............................................................................

2

ילדת חוץ בשער העמקים | אלבום פרטי


קיבוץ. קבוצה. אני. אנחנו.​

בכיתה א' התחלתי ללמוד בקיבוץ שער העמקים כ"ילדת חוץ". הייתי ילדת החוץ הראשונה שלא הגיעה ללמוד שם בעקבות נסיבות חיים קשות, אלא כבחירה חינוכית של הוריי, שחיפשו בית ספר עם חינוך קרוב לטבע, חווייתי וחופשי יותר.

הייתי חלק מקבוצת "אלמוג" עד סוף בית-הספר היסודי, ובכל יום אחר הצהריים חזרתי לביתי בטבעון. בגיל שש, עם הצלילה הפתאומית לאורח חיים שונה מאוד ממה שהורגלתי אליו, בבת-אחת המבט שלי על העולם התפצל.

הייתי ילדה מטבעון ("עירניקית") שמתבוננת במושגים הקיבוציים הזרים לה, לומדת אותם, רוצה להשתייך, ועם זאת חיה גם על פי מילון מושגים השונים מהם מאוד. בד-בבד הייתי חלק מקבוצה, מתרוצצת יחפה עם חברים בשבילים, מטפלת בארנבות ושרקנים, ומתבוננת לפתע באורח החיים העירוני במבט חדש.

הפכתי להיות שייכת וגם לא שייכת לשני מקומות. החוויה הזו לא הייתה שלילית עבורי. הקבוצה שלי קיבלה אותי באהבה ובחברות. הזרע שנטמן בבחירה הזו של הוריי היה הזרע של המבט החיצוני. האפשרות לבחון כל דבר כאילו הוא גם זר וגם מוכר. בלי להרגיש, הפכתי לילדה-אנתרופולוגית, שמאבחנת את הדמיון והשוני בין שני אורחות-חיים.

נקודת המבט הזו הוטמעה בי והיא חלק מהותי מאוד עבורי מחיי כאדם יוצר. במשך הלימודים שלי בבצלאל, ובעיקר בפרויקט הגמר שלי, זיקקתי ושייפתי את המבט הזה של "בפנים-בחוץ" והפכתי אותו לכלי מרכזי ביצירה שלי.

............................................................................

3


פרט מתוך סדרת עבודות בשם: "שכחתי מה רציתי להגיד", בצלאל | צילום: נעמה אורבך


למצוא את הקול.

הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל היו התקופה הכי אינטנסיבית בחיי (אפילו יותר מחופשת הלידה...).

אלה היו ארבע שנים שבהן התגבשתי כאדם יוצר, כמעצבת, כמתבוננת וכמגיבה. כאדם שמבשיל לאט, לקח לי כמעט שנתיים להתחיל למצוא את עצמי, להבין מה מעניין אותי, במה אני טובה, במה אני ממש לא טובה ומה מייחד אותי. היו אינספור פעמים שבהן לא הבנתי מה אני עושה שם, שרציתי לפרוש, וכל ביקורת מרושעת נחרטה אצלי במוח כמו באִזְמֵל.

אבל לאט-לאט, ותוך המון-המון עבודה קשה, השקעה עצומה, עיניים פקוחות ומילים חכמות של מרצים/מרצות ושל חברי לכיתה - מצאתי את הקול היצירתי שלי בעולם.

............................................................................

4

נעמה ועומר | אלבום פרטי


הורות. צמיחה. שינוי.

להיות הורה היה אחד התחומים היחידים שחשבתי מראש שאהיה טובה בו. שיהיה בסדר. השנים הראשונות, עם הטלטלה המוחלטת (והמבורכת מבחינתי) בסדרי העדיפויות - היו פשוטות יותר עבורי. הרגשתי שאני לא צריכה לחשוב יותר מדי. שהמאמץ הוא בעיקר גופני, פיזי מאוד. שאני פשוט צריכה להיות שם, להיות נוכחת באמת, וזה מספיק.

ואז הגיעו הצורך או הרצון לגבש אג'נדה חינוכית. להחליט מה חשוב לנו. להתמודד עם שאלות של גבולות, מערכים חברתיים ענפים, חשיפה לעולם ולחלקים הפחות נעימים שבו. הבועה המתוקה של אמא-אבא-תינוק נמוגה, כדרכן של בועות, והעיסוק בשאלות הרות גורל באמת - מניח לפעמים משקולת של ממש על כתפי וכתפי בן זוגי.

ועם זאת - אני מאמינה מאוד שאחד הדברים החשובים שאנחנו יכולים לעשות כדי להוסיף טוב לעולם הזה - זה להיות הורים טובים לילדינו, הורים טובים מספיק. והדרך לשם עוברת בהרבה מחשבה, רצון, ועבודה עצמית שהיא אף פעם לא פשוטה.

............................................................................

5

שולחן העבודה שלי | צילום: נעמה אורבך


מקום משלי בעולם.

עם ההתפתחות המקצועית שלי, גם כמעצבת שכירה וגם כבעלת סטודיו עצמאי שמעצבת עבור אנשים מתנות לרגעים חשובים, הלך וגבר בי הרצון למקום משלי בעולם הווירטואלי.

כבר אמרתי שאני אדם שמבשיל לאט. וגם הרצון הזה השתבלל לו בתוך ביצה והתחמם במדגרת הנפש על פני ימים וחודשים ושנים. עד שהרגשתי שהגיע זמנו לבקוע. עד שהרגשתי שאם לא אעשה עכשיו - אתחרט תמיד.

לא סתם בחרתי לקרוא לבלוג שלי בשם "סימני דרך", שם שאינו זהה לשם הסטודיו שלי. הרגשתי שמגיעה לו נקודת ציון וכתובת משלו ברחבי האינטרנט והנפש. ושהוא שער לדברים אחרים, שעוד אין להם שם, אבל יגיעו ויעברו דרכו.

אהבתם את חמש התמונות של נעמה? - דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

לקריאת פוסטים נוספים בבלוג שלי לחצו












אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש

© 2023 by Salt & Pepper. Proudly created with Wix.com