חמישה איורים וסיפור - רחלי שלו

חמישה איורים וסיפור <|||> רחלי שלו

רחלי שלו | צילום: עידו לביא

מי אני/ מה אני?

רחלי שלו, מאיירת ויוצרת קומיקס. נשואה לבֹעז ואמא לשלושה אינדיאנים קטנים: מיכאל (6), גבע (5) והלל (3). ילידת עיר האורות פתח-תקווה (יש דבר כזה), וכיום גרה בכיף בכפר-סבא.

מאז שסיימתי את בצלאל (אי-שם בשנת 2005), אני עובדת כמאיירת עצמאית. איירתי ספרי ילדים שראו אור בישראל, גרמניה וארה"ב. יצרתי איורים לעיתונות, פרסום, עיצוב חללים, מוצרים אפליקציות ומדיומים נוספים. בשבועות הקרובים ייצא לאור (בהוצאת ידיעות ספרים) ספרי "רק בישראל".

כבר למעלה משלוש שנים שאני מפרסמת טור קומיקס אוטוביוגרפי שבועי במגזין מוצ"ש של "מקור ראשון". התגובות וההזדהות שעורר הטור הביאו בעקבותיהם את בלוג הקומיקס שלי Mom in Stripes, באמצעותו נחשפים עוקבי הבלוג לפיסות מחיי. וחייהם.

מוטו:

איור: רחלי שלו

..........................................................................................................

1

הילדה תצייר כשיבוא לה | איור: רחלי שלו

ציורים על הקיר.

1985. "אני מאד מודאגת", אמרה הגננת לאִמי, והצביעה לעבר הקיר: "תראי, כל הילדים בגן מציירים ורק רחלי לא מוכנה להחזיק עפרון."

אמי סקרה במבטה את תערוכת הקשקושים המתנוססת על הקיר והודיעה באדישות: "הילדה בסדר והיא תצייר כשיבוא לה."

ואז בא לה - כלומר לי.

היה זה עוד ביקור שיגרתי בקופת החולים. משהו ויראלי מן הסתם. הייתי משועממת, והיות ונולדתי כמה עשורים לפני המסך והיו-טיוב, המפלט היחידי היה לבקש מאמי "דף ועט".

אמא חתכה לי כמה דפים מסוף יומנה העמוס, והוסיפה עט פרקר כסוף.

כשהגשתי לה את התוצר שלי היא הייתה המומה; היה זה ציור פיגורטיבי ברור ויפה (הדעות חלוקות אם היה זה בית או גמל...).

אחזתי את העט בצורה מעט משונה, ומאז לא עזבתי אותו.

..........................................................................................................

2

הוא תמיד קצת מצייר לצִדי | איור: רחלי שלו

ראובן.

דצמבר 1989.

הגנים במשפחתי הגרעינית הנפיקו צמדים: אמא ואחותי בזירה מקצועית אחת, ואבי ואחי שחולקים מוח אנליטי מפותח.

ואני? זכיתי בכל הקופה. דוד ראובן היה אמן בחסד. הוא אמנם לא הותיר אחריו ילדים אך הוריש לי את המתנה הגדולה של היכולת להעביר את הרעיון שבראש לדף הלבן.

במצעד הימים הכייפים שבילינו ביחד, מנצח יום-ההולדת של אחותי, שהיה מעיין קפסולת אייטיז במסגרתה לקח אותנו דוד ראובן ללונה-פארק, בורגראנץ' והצגה ראשונה של "בחזרה לעתיד".

למקום השני מגיע אותו יום בו לקח אותי לצייר בשטח עם כן ציור, פלטת צבעים מעץ, צבעי שמן וקנבס קטן ומאורך. שם ציירתי את ציור הטבע הראשון שלי. גם הוא צייר לצִדי. וגם היום, הוא תמיד קצת מצייר לצִדי.

..........................................................................................................

3

אין מאיירים של סוף-שבוע | איור: רחלי שלו

רותו.

יולי 2005. שבוע לאחר סיום הלימודים בבצלאל הלכתי לראיון עבודה במשרד עיצוב, כזה שכולם הלכו אליו.

אחרי הריאיון קפצתי לביתה של רותו מודן, קומיקסאית וותיקה והמורה שלי לאיור בבצלאל. שוחחנו בזמן שהיא טיגנה שניצלים לילדים. "רחלי", היא אמרה לי בהחלטיות, "אין מאיירים של סוף-שבוע"

ואם רותו אומרת - אני עושה.

יום לאחר מכן התחלתי בדרך עצמאית.

אותו ראיון עבודה, אגב, היה הראשון והאחרון שהיה לי עד היום.

..........................................................................................................

4

וכך מצאנו את עצמנו על ספסל מול האגם | איור: רחלי שלו

קרוון.

מאי 2013. היה זה רגע מהסוג שאת רוצה פשוט לשים בתוך בועת זכוכית, לנצור אותו. או - להכניס לייצור תעשייתי, להוסיף כמה נצנצים, לשכפל ולמכור באתרי תיירות.

וכמו כל רגע קסום, הילדים כמובן ישנו בו...

יצאנו, כל המשפחה הקטנה שלנו (שכללה את בֹעז, אותי, ושני תינוקות בגיל שמאפשר לשלם רק על אחד מהכרטיסים), לטיול בקרוון. מפאת השבת הפסקנו, למשך יממה, לתפור את אוסטריה, וחנינו בעיירה ציורית.

וכך מצאנו את עצמנו על ספסל מול אגם, מוקפים בהרים עצומים שפסגותיהם טובלות בלבן, מהסוג שגורם לחרמון להאדים מבושה.

הילדים ישנו בעגלת תאומים, באגם שטו ברבורים, וזוג צעירים קוריאנים ניגנו על גיטרה ושרו את "Somewhere over the rainbow".

הניתוק היה טוטאלי. אפילו המחשבות התרחקו מהנושאים הרגילים של היומיום.

כשחזרנו לארץ (ובהשראת הטיול), פרסמתי את הכתבה המאוירת הראשונה שלי. בעקבותיה הוזמנתי לכתוב טור מאויר שבועי.

..........................................................................................................

5

רק אני, הידיים הריקות ותיק הצד הקטן | איור: רחלי שלו

תיק.

1.9.2014. שעת הסתגלות אחת. זה מה שהיה לי כששמתי את הקטן שלי, הלל, במעון, כשגילו בדיוק כמספר ימי חופשת הלידה הקבועים בחוק. שעה אחת.

עמוסת רגשי אשמה שהחברה מלאת הביקורת העמיסה על כתפיי, הלכתי לאן שאני תמיד מעדיפה ללכת כשיש לי שעה לשרוף: בית-קפה. לא הספקתי להגיד "אספרסו!" והנה אני כבר בדרך חזרה, לאסוף את המסתגל הצעיר.

אבל פתאום שמתי לב שמשהו היה אחרת.

הלכתי לי ועליי רק תיק צד קטן, וזהו. לא מנשא, ולא תיק החתלה, לא עגלה ולא עגלול, רק אני, הידיים הריקות ותיק הצד הקטן. ואז, לאט-לאט, זה עבר בכל הגוף - מן הקלה כזאת שזורמת מאיבר לאיבר ומחשמלת את הגוף כולו.

כולם נאנחו אנחה גדולה: הידיים, הרגליים, הצוואר, הגב התחתון, העליון (ואם היה עוד אחד הוא בטוח היה מצטרף), רצפת האגן, לא היה שריר שלא דיבר אליי באותו רגע.

זה היה כל כך חזק שאמרתי לעצמי, וואו!! קורה כאן חתיכת משהו, ויש לי כל-כך הרבה מה לומר עליו.

..........................................................................................................

אהבתם את חמש התמונות של רחלי? - דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

לקריאת פוסטים נוספים בסדרת "חמש תמונות וסיפור" לחצו


אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש