חמש תמונות וסיפור - חן קורן

חמש תמונות וסיפור <|||> חן קורן

חן קורן, בת למשפחה שומרת דת ומסורת, בחרה לה כשותף לחיים את אלון, קיבוצניק חילוני. ביחד הקימו בית ומשפחה, שבה לכל אחד מהם יש את הזכות להיות בדיוק מה שהוא. אלו הן חמש התמונות שלה.

חן קורן | צילום: מרים לוי

מי אני/מה אני?

חן, בת 29, נשואה לאלון ואמא של בארי (שנתיים). מתגוררת בירושלים, ליד שוק מחנה-יהודה. במהותי, קודם כל ולפני הכל, אני אמא.

בעלת המותג "חן ואלון קורן סדנאות בישול וסיורי אוכל בשוק" - מנחת סדנאות בישול ואפייה ומארחת תיירים מכל העולם לארוחות שבת מסורתיות בביתי.

לפני כשלושה חודשים יצא לאור ספר המתכונים שלי "חן ואלון מבשלים את השוק", בימים אלה הודפסה המהדורה השנייה שלו.

מוטו: לחיות בלב פתוח.

..........................................................................................................

1

גדלנו במשפחה מלוכדת ושמחה - תמונת ילדות על רקע החממות של המשפחה | אלבום פרטי

ילדות.

נולדתי וגדלתי במושב שרשרת בנגב המערבי, שהוקם ע"י עולים מתוניס, שומרי דת ומסורת. בת שלישית למשפחה בת חמישה ילדים. הוריי בנו את ביתם בסמוך לבית הוריו של אבי.

אבא היה חקלאי שגידל, שיווק וייצא פרחים. אמא עבדה כמנהלת חשבונות. לימים למדה חינוך מיוחד, ועוסקת בתחום זה כמורה עד היום.

כשהייתי בת שנה נולד לי אח - הילד הרביעי במשפחתנו. בגיל שנה, התברר כי הוא סובל משיתוק מוחין, וממגבלה חמורה בתנועה מהצוואר ומטה. בשל אלה נזקק לסיוע צמוד.

על-אף הקושי, גדלנו במשפחה מלוכדת ושמחה, עטופים בחום ואהבה. סבתי (אם אבי, סבי נפטר עוד לפני שנולדתי) גרה בצמוד אלינו, והקשר עמה היה חם וקרוב. היינו חוזרים הביתה בצהריים, ובוחרים איפה נאכל היום, בהתאם למה שאמא וסבתא הכינו...

חממות הפרחים שהיו מאחורי ביתנו, היוו את נוף ילדותי. אחיי הגדולים ואני היינו חוזרים מביה"ס, אוכלים צהריים והולכים לחממות. הפועלים שעבדו בחממות היו עבורנו סוג של משפחה. הם העניקו לנו יחס חם ותמיד הייתה שם התרחשות מעניינת, המולה של עבודה ועשייה.

לימים יצאתי מהבית ללימודים באולפנה בתנאי פנימייה בערד, שם הכרתי חברות חדשות שהגיעו מעולמות שונים, מבתים אחרים מאוד משלנו. התקופה הזו הפכה אותי פתוחה יותר להתנסויות ואנשים חדשים.

..........................................................................................................

2

בסופו של דבר האהבה ניצחה | צילום: מיכל לב ארי

אלון ואני.

אלון הוא חילוני, בן קיבוץ כפר-עזה. מבחינה גיאוגרפית, שנינו נולדנו וגדלנו ממש בסמוך אחד לשני, אבל בפועל, יכולנו באותה מידה לגדול על פלנטה אחרת. היה מרחק עצום בין אורח החיים שבתוכו צמחתי לבין זה שבתוכו הוא גדל.

הכרתי את אלון עוד בתקופת התיכון. נוצר בינינו קשר, ואפילו הגעתי פעם אחת לבקר אותו בקיבוץ, אך לאחר זמן מה עברתי לת"א, והקשר נותק.

אחרי כשבע שנים, ובאמצעות פייסבוק, חידשנו את הקשר. אני גרתי ולמדתי בירושלים, ואלון היה בדרום אמריקה, ממש בתחילתו של טיול אחרי הצבא, עם חברים.

למרות המרחק הפיזי, ועל-אף המכשולים הטכנולוגיים, שמרנו על קשר אינטנסיבי לאורך כל הטיול שלו. כשהוא חזר לארץ, הפכנו לזוג. אני למדתי אז לתואר ראשון באוניברסיטה העברית. לאחר כמה חודשים, גם אלון עבר לירושלים והתחיל ללמוד באוניברסיטה. עברנו לגור ביחד.

לא היה לנו פשוט כזוג, לאו-דווקא בגלל שהוא חילוני ואני דתייה, אלא יותר בגלל ההבדלים המנטליים ותפישות החיים שכל אחד מאיתנו הביא עמו. בשלב מסוים, רציתי כבר מאוד להינשא, אבל אלון גדל במקום שבו אתה לא מתחתן ומקים משפחה לפני שאתה מסיים לימודים, שיש לך עבודה ואתה מבוסס כלכלית.

בסופו של דבר, האהבה ניצחה. לאחר שנתיים של חברות, אלון הציע לי נישואין בערב שבת, בכותל המערבי. לאחר שנת אירוסין, נישאנו בקיץ 2013. באביב 2015 נולד בננו בארי.

..........................................................................................................

3

תוניסאים לא אוכלים בחוץ ולא אוכלים 'מהמקרר' | צילום: נועם פריסמן

מאמא דיאלי.

עוד לפני החתונה שכרנו דירה מקסימה בלב שוק מחנה-יהודה. באותה התקופה אני עבדתי כסוקרת ברכבת הקלה, ואלון כמדריך בהוסטל לנערים בסיכון.

עד אז, בקושי בישלתי (אמי מעולם לא נתנה לי להיכנס למטבח שלה...). אבל למרות חוסר הידע והניסיון, חלחלו מנהגי הילדות אל שגרת חיי הנוכחית.

תוניסאים לא אוכלים בחוץ, ולא אוכלים "מהמקרר". האוכל הביתי, המסורתי, נחשב לטעים ביותר, ומוגש כשהוא טרי, מדי יום ביומו. לא עלה על דעתנו לאכול בחוץ. תמיד אכלנו בבית, את האוכל של אמא.

עם כל המטען הזה הגעתי לחיים המשותפים עם אלון. ידעתי שהוא יסתדר גם אם לא אבשל לו, אבל הרגשתי שזו האחריות שלי.

לרשותי עמדו המון חומרי גלם טריים וזמינים מהשוק שתחת הבית. התאהבתי בשוק. אהבתי את בעלי הבסטות, האנשים והאווירה. הייתי חוזרת מהאוניברסיטה ומכינה לשנינו ארוחה טרייה וחמה. כך התחיל הקשר שלי אל עולם האוכל.

אירחנו המון, בעיקר לארוחות שישי, חברים של שנינו. למעשה, ובלי להתכוון, יצרנו בבית שלנו מקום מפגש לחילוניים ודתיים, שאכלו, בילו ונהנו ביחד. בשלב מסוים, התחלנו להזמין, בתשלום, לארוחות האלה גם תיירים, דרך מיזם "Eat With" המיועד לחשוף בפני תיירים לא יהודיים את המטבח הישראלי לגווניו.

במקביל התחלנו להפעיל מהבית גם שירותי קייטרינג, תחת השם "מאמא דיאלי" ("אמא שלי" במרוקאית). בישלנו לאירועים, ועבור אנשים פרטיים לשבת.

בהמשך התחלתי להנחות סדנאות לבישול צפון-אפריקאי, לישראלים ותיירים. הסדנה משולבת תמיד בסיור מקדים משותף בשוק, שבו אנחנו רוכשים את חומרי הגלם לארוחה שנבשל אחר-כך.

..........................................................................................................

4

לאחר סיום הצילומים הייתי גאה בנו, בשנינו - בייקאוף ישראל | צילום: יח"צ מאקו

בתנועה קדימה.

בצמוד להתפתחות הסדנאות שלי, קיבלתי פנייה מתכנית הטלוויזיה "בייק אוף ישראל" בערוץ 2, שבה מתחרים המשתתפים בקונדיטוריה ואפייה.

הידע שלי באפייה, עד לאותו הרגע, אמנם התמצה באפיית עוגות ביתיות, אבל כשהבנתי שהתחרות היא בזוגות, השבתי בחיוב. ידעתי שביחד עם אלון הכל יהיה בסדר.

בין הצילומים לקחתי קורסים בקונדיטוריה, ולאט-לאט רכשתי ביטחון גם בתחום הזה. גם אלון הגיע לתכנית ללא כל ניסיון קודם באפייה, אבל הוא מוכשר ולמד מהר מאוד. ביחד הגענו לגמר, ולמקום השני בתחרות.

לאחר סיום הצילומים, הייתי גאה מאוד בנו, בשנינו. הצלחנו להביא איכות מקצועית, אבל חשוב מזה, בתוך כל המתח והלחץ של הצילומים והתחרות, התמודדנו בהצלחה מרובה גם עם הקשר הזוגי שלנו.

הקרנת פרקי התכנית הביאה עמה חשיפה תקשורתית עצומה, חיבוק גדול ופרגון מתמשך מעם ישראל, וקפיצת מדרגה משמעותית לעסק שלנו.

מתוך כל אלה נולד גם ספר המתכונים "חן ואלון מבשלים את השוק", שיצא לאור לפני כשלושה חודשים. בתוך חודשיים אזלה המהדורה הראשונה, וכעת הודפסה ממנו מהדורה שנייה.

הידיעה שאנשים יבשלו על-פי המתכונים המסורתיים של אמא וסבתא שלי מרגשת אותי מאוד. ואני כבר חולמת על האתגר הבא: חלל של תרבות ואוכל שאקים בתוך השוק.

........................................................................................................

5

אנחנו מקבלים אחד את השני בדיוק כפי שאנחנו | צילום: מרים לוי

גשר של תקווה.

אלון ואני חיים בזוגיות מאושרת, מוצאים את עמק השווה שבין הדת לחילוניות ובין המושב לקיבוץ. כל אחד מאתנו עשה ועושה, בכל יום, כברת דרך משמעותית כלפי השני.

כשצצות סוגיות בעייתיות, אנחנו פותרים אותן בפתיחות ובהומור, כאשר ברקע מנצחת תמיד הידיעה אנחנו ביחד, ששום דבר הוא לא סוף העולם, ושיהיה בסדר.

החיים שלנו, כך מתברר, מהווים מקור לעניין רב ולהשראה. כתוצאה מכך מגיעות אלינו קבוצות רבות, בהן גם של אנשי חינוך, שמבקשים לשמוע את הסיפור האישי שלנו, ולקבל ממנו כלים לשילוב של אנשים וקהילות מעורבות.

בנוסף אני מייעצת, בהתנדבות, לזוגות מעורבים כמונו. אני עושה זאת מתוך תחושת שליחות, כדי לסייע להם להגיע לחיים טובים ולקירוב לבבות.

בבסיס הקשר שלנו, עומדת העובדה שאנחנו מקבלים אחד את השני בדיוק כפי שאנחנו. מבחינתי, לאלון יש את החופש לחיות את חייו כאדם חילוני, על כל המשתמע מכך, ואין בי שום שאיפה להחזיר אותו בתשובה.

לאחר הקידוש בארוחת שישי, הוא יכול לבחור לראות טלוויזיה באחד החדרים, ולי אין שום בעיה עם זה. אלון, מצדו, הולך המון לקראתי, מכבד מאוד את הדרך שלי ואת החיים המשותפים שלנו. ובארי? אין לנו תכניות לגביו. הוא יגדל ויבחר בעצמו את הדרך שלו.

........................................................................................................

אהבתם את חמש התמונות של חן? דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

צפו גם בחמש התמונות של איילת ונציה-מישר.


אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש