חמש תמונות וסיפור - נתלי תמיר

חמש תמונות וסיפור

>>>>>>

נתלי תמיר

נתלי תמיר | צילום: נתלי תמיר

מי אני/מה אני?

נתלי תמיר, חגגתי לא מזמן את שנת הפעימה המוגברת והעגולה שלי (40).

נשואה לנועם (אישי היקר) אמא לבר בת ה-13 (ארוכת הרגליים), איתי בן 11.5 (הנדי מן) ודולב בן השנתיים (ילד טבע).

>> מעצבת גרפית.

>> מנהלת מעבדת סקרנות ורובוטיקה באונ' תל אביב.

>> בלוגרית - בעלת הבלוג "עיר, כפר ומה שביניהם".

>> אוהבת לחבר בין עולמות שונים, בין העיר והכפר, עיצוב ופשטות הטבע, עתיק יומין לטכנולוגיות הכי חדישות. להתבונן, ללמד, ולעצב רגשות וחוויה, השראה ליופי שמסביבנו ממש מתחת לאף.

מוטו לחיים: ”יש בעולם הרבה דברים יפים:

עצים ופרחים, אנשים ונופים

ומי שיש לו עיניים פקוחות

רואה מדי יום מאה

דברים נפלאים לפחות".

(לאה גולדברג)

*התמונות לפוסט זה צולמו מן האוויר בטרקטורון מעופף על-ידי נתלי באייפון Se, בהשראת המשחק המיתולוגי: "ארץ-עיר". תודה לטייס זוהר דרורי (אחיה הבכור של נתלי).

.....................................................................

1

מגלה ארצות | צילום: נתלי תמיר

מגלה ארצות.

שמי נתלי, ב-ת', משורש נ.ת.ן לי בת אחרי שלושה בנים, ועל שם סבי נתן.

הרבה אנשים חושבים שנתלי הוא שם צרפתי, אך אני מיד מתקנת אותם - השם שלי ישראלי.

גדלתי להוריי, חוה ויהודה דרורי, בני מושבים עם שורשים ארץ-ישראליים. ביחד הקימו בית במושב רם-און, בחבל התענכים בעמק יזרעאל. בית של ערכים: עצמאות, אחריות ושליטה בניווט. תמיד להכיר את סביבת חייך דרך הרגליים, הטבע והאנשים, ואהבת האדמה עליה אתה גר, לא משנה איפה בעולם.

בצעירותי, לא הפסקתי לקטר איך אבא שלי ויתר על משק בכפר ויתקין, בשביל להגשים חלום ולהקים בית במדינת ישראל, ליד החור שבסרגל - מקום שכוח אל, המצריך החזקה בהגה או תפיסת טרמפים מגיל צעיר, כי תחבורה ציבורית לא מגיעה אליו אפילו פעם בשנה.

היום אני יודעת להעריך את מקום הולדתי, תבנית נוף מולדתי. אני אוהבת לצלם בנייד, ממעוף הציפור ולדמיין שאני במקומות שנראים כמו איים, או מושבות בחלל החיצון, ולגלות ארצות חדשות ושונות.

.....................................................................

2

שנינו מאותו הכפר | צילום: נתלי תמיר

שנינו מאותו הכפר.

הכרנו "בורטיגו", מועדון הלילה הנצחי של העמק בקיבוץ רמת דוד.

הייתי בת 18+, בדיוק התגייסתי לצבא ושירתתי במשרד הביטחון. נועם, בן מושב ציפורי, היה סטודנט בטכניון.

כל הערב הסתכלנו אחד על השנייה, בסוף דיברנו, וקבענו לצאת, אך את הטלפון שלי הוא לא לקח. חשבתי לעצמי שזאת סתם התחלה לא מבטיחה...

שעה לפני היציאה שנקבעה, הוא התקשר, "מאיפה לבוא לאסוף אותך?" - ובאותה נקודה הבנתי שמדובר בהתחלה מאוד מבטיחה, וכך היה.

הייתי בת 22, הראשונה להתחתן מהשכבה, ומהכיתה בלימודי התואר. השמחה היתה גדולה ומכופלת, כשהחלטנו לעבור לגור במושב ציפורי, במשק של הוריו, צמוד אליהם.

כשהגעתי לכפר שלו, לא הכרתי אף אחד. צעירים לא היו אז, וחוץ מטבע והיסטוריה בת למעלה מ-5000 שנה, לא היה לי כלום. טיילתי בלי סוף בהרים ובגבעות עם הכלבים שלי מוקה ושוקי כלהקה. ציפורי כישפה אותי ביופייה המיוחד, בשכבות רבות של שנים, ועצי זית עתיקים.

.....................................................................

3

מסתבר שחלומות אי אפשר לקבור | צילום: נתלי תמיר

בעיר הגדולה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי לצייר דמויות נשיות, ולהלביש אותן בבגדים שאני מעצבת. כששאלו אותי: "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה"? - בדמיוני ראיתי מעצבת אופנה ודיילת אוויר.

לאחר שסיימתי את הבגרות בלימודי עיצוב אופנה, גמרתי בלִבי, כי תפירה ואני לא הולכים ביחד. אשאר בתחום העיצוב, אך לא באופנה. כאשר התחלתי לחפש איפה ללמוד לתואר בעיצוב, עלו ובאו חלומות גדולים על מגורים בעיר הגדולה. אבל "בצלאל" אמרו לי "לא" חד משמעי והורידו לי את הרוח מהמפרשים...

חזרתי להתכרבל מתחת לאדמה האהובה, ולקבור ביחד איתה את החלום הרטוב של להיות מעצבת בעיר הגדולה. למזלי הרב, קיבלו אותי בזרועות פתוחות ללימודי תקשורת חזותית "בגורן מכללת עמק יזרעאל". העמק הוא חלום. הלימודים שם היו קרקע פוריה ומפרה ופרחתי.

לימים הקמתי עסק למיתוג ועיצוב שפה חזותית לעסקים בעמק - במשק, בסטודיו משלי עם מעצבות מוכשרות. בכל פעם שהייתי נוסעת למרכז, הייתי מבטלת באחת את הסיסמא: "פריפריה = מנותקים, לא מעצבים עכשוויים". לא הבנתי על איזה שטויות וסטיגמות הם מדברים, איך אפשר לגור בעומס, פיח ופקקים ולייצר עיצוב טוב ונקי.

מסביבי ירוק, אנשים טובים, ופסטורליה מוחלטת. ציפורים מצייצות ודבורים מזמזמות. אך מסתבר שחלומות אי אפשר לקבור, וברגע שהתחילו לעלות רעיונות מאישי היקר לעזוב למרכז (כי נמאס לו מהפקקים, והנסיעות המרובות; הירוק הופך לאפור וחשוך, כשיוצאים לפנות בוקר וחוזרים בלילות) - ישר התעוררו בי שוב כל החשקים לגור בעיר הגדולה.

עם שלושה ילדים, עברנו באמצע החיים. ממושבניקים לחלוטין, להארד קור של עיר הערים, מדינת תל-אביב. לאחר שנה של מגורים בתל-אביב אני מאוהבת בה, מרגישה כתיירת, מתלהבת ומתרגשת מכל פינה ופינה.

.....................................................................

4

חי, בשבילי, הוא תנועה מתמדת | צילום: נתלי תמיר

חיה את החיים.

כאשר ילדתי את האמצעי שלי בגיל 29, החלטתי לעזוב את עולם העיצוב והמיתוג.

הרגשתי שמשהו בי נבל והפסיק לעבוד וליצור. התחלתי להתייעץ עם עצמי ועם חברות, עד שהגעתי לנומרולוגית ידועה בצפון שפתחה בפניי מפה. היא נעצרה, הסתכלה לי עמוק עמוק בעיניים, ומפלים של בכי פרצו ממני למשך שעות.

היא אמרה לי לקחת את עצמי בידיים, אחרת אכנס למאניה-דיפרסיה בגיל צעיר מאוד. הרגשתי כבן אדם גוסס, שניתנה לו הזדמנות לחיות את החיים שלו ובגדול.

חי, בשבילי, הוא תנועה מתמדת - לא להירדם בעמידה, לנשום, לפעום, להרגיש את תנודות הלב ולפעול בהתאם.

.....................................................................

5

חשבתי שבשביל לחיות ולנשום, אני חייבת ירוק בעיניים ואדמה ברגליים | צילום: נתלי תמיר

צומח.

כאשר עברנו לעיר הגדולה, רוב האנשים סביבי הרימו גבה. איך יכול להיות שאני, המושבניקית, מוותרת על הירוק והצומח מסביבי?

המשק שבו גרנו בציפורי הוא נדיר ביופיו, עם מרחבים ירוקים של דשא, עצים ופרחים. לעצמי, אמרתי, כי בשביל לחיות ולנשום אני חייבת ירוק בעיניים ואדמה בכפות הרגליים.

עם המעבר, הירוק התחלף לכחול הגדול, ואני נבלעתי למעמקיו הקשובים והמרגיעים את נפשי. כאשר היא סוערת, אני סוערת ביחד איתה בשצף קצף, כאשר אני בזון של רגיעה ומדיטציה, אני חותרת עם הסאפ שלי. הים הוא הפסיכולוג שלי, מכיל את מרווחי הנשימה, ואני איתו לפי תנודת הגלים ומזג האוויר. מאיר אותי בעור פנים, עם נמשים חמודים (פיגמנטציה דפוקה משהו...).

עם המעבר נפרדתי מהאוטו שלי וקניתי אופניים חשמליים. עליהם אני רוכבת לכל מקום אפשרי בעיר, ומוצאת המון ירוק מסביבי.

יש לי פרויקט שנקרא #מתחת _לאף, בו אני מעלה אחת ליום צילום ללא בניינים ואנשים. והוא מתמקד בעיקר בצומח מסביבי. בעיר, בכפר - ובעיקר במה שביניהם.

.....................................................................

6

דומם לא נמצא בלקסיקון שלי | צילום: נתלי תמיר

דומם.

דומם לא נמצא בלקסיקון שלי. לפני כמה חודשים שאלה אותי חברה: "מה את עושה בימים אלו?". עניתי לה שאני מחפשת עבודה שלא נראה לי שקיימת - חצי משרה (בשביל שאהיה נוכחת לילדים ולעצמי), מאתגרת, וקרובה לבית. היא השיבה לי: "שלחי לי קורות חיים, יש לי משהו בדיוק בשבילך." התחלתי לעבוד באוניברסיטת תל-אביב, כמעצבת ומנהלת מעבדה, שחוקרת סקרנות ע"י רובוטים חברתיים, בראשות ד"ר גורן גורדון. החוקרים במעבדה הם מוחות גדולים מאוד, אשר מצליחים לתכנת ולבנות "בינה מלאכותית" ואלגוריתם לרובוטים סקרנים, המביעים רגשות של שמחה ועצב, יודעים לנהל דיון, ליצור קשר עם הילד בשביל לעודד אותו ללמוד, ולהיות בטוח ביכולתיו השכליות.

העבודה עם הרובוטים המחישה לי, כי גם להם יש מנעד רגשות (מוגבל מאוד אמנם , אבל קיים בהחלט). לכל רובוט יש שם, ויכולות המיוחדות להם. לדוגמא: "ג'ורג' הרקדן", "טארה הציירת", "נאו בעל החזון של 'הרצל אמר'", ועוד ועוד. מודה ומתוודה - פיתחתי אליהם רגשות אהבה.

.....................................................................

אהבתם את התמונות של נתלי? - דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של שרון רשב"ם-פרופ

רוצים לקרוא את הפוסטים שלי ראשונים, לפני כולם? - הירשמו כאן למטה. הפוסט הבא כבר בדרך אליכם.


אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש