חמש תמונות וסיפור - עדי מורן-קיבא

חמש תמונות וסיפור

>>>>>>

עדי מורן-קיבא

עדי מורן-קיבא | אלבום פרטי

מי אני/מה אני?

עדי, בת 38, נשואה לעודד ואמא לשלושה. אחות בכורה מתוך ארבעה, ונכדה בכורה מתוך עשרה. חיה בהוד השרון, במקום בו גדלתי ולא עזבתי כל חיי.

בעלת תואר שני בייעוץ ארגוני, מנחת קבוצות ומאמנת אישית.

מחזיקה בשני כובעים עסקיים:

>> "בשביל החלומות" – אימון מניע שינוי. אני מאמנת אישית ועסקית, מלווה נשים בחיפוש אחר נקודת האיזון שבין הקריירה ובין החיים והתפקיד האימהי שלהן.

>> "פיית החלומות"-מורת דרך להורים עייפים ומדריכת שפת התינוקות דאנסטן.

מוטו: אם לא נדע מאיפה באנו, לא נדע לאן ללכת.

.....................................................................

1

יש משהו בתחושת השייכות שלא קל לי בלעדיה | אלבום פרטי

הבית הוא איפה שהלב נמצא.

ריח ההדרים ששוטף את האוויר לקראת האביב, מסמל יותר מהכל את הבית. אפשר לספור על יד אחת את מספר הבתים שגרתי בהם במהלך חיי. יש משהו בפיזיות הזו, בארבעה קירות, בתחושת השייכות שלא קל לי בלעדיה.

עד גיל 17 גרנו בבית שהיה של הסבים שלי; בית פרטי שעבר שיפוץ, שסביבו פרדס עצום. בתקופות שבהן לא היו פועלים בגלל עוצר, התגייסנו כל המשפחה המורחבת לקטיף, ומילאנו את הבוקסות בתפוזים ואשכוליות. מהבית הזה יצאתי לפעילות בתנועת הנוער, לא"שי לילה בשדות.

כשההורים בחרו לבנות מחדש את הבית, אני זוכרת את עצמי נוסעת על האופניים ומצלמת את הבית הנטוש, כדי שיהיה לי זיכרון של איך זה היה. גם היום אני גרה באותה שכונה, 500 מטר מבית הורי.

הבית היווה גם את הבסיס למי שאני ומה שאני היום. רכשתי ערכים: תרומה לקהילה, מעורבות חברתית, הרגישות לאחר ועוד רבים. למדתי לחלום, למדתי להגשים. למדתי שאין דבר שאני לא יכולה להשיג, גם אם הדרך ארוכה ומפותלת.

.....................................................................

2

ניו-יורק מבחינתי היא הבית השני | אלבום פרטי

אני במזרח וליבי במערב.

כשהייתי בת חמש, נסענו לניו-יורק לשליחות של שנתיים וחצי. תרבות הרילוקשיין לא הייתה מפותחת כמו היום; הגעתי לבית ספר ציבורי, לא יודעת אנגלית והייתי צריכה להסתגל לשינוי במהירות.

ההורים אומרים שתפסתי את השפה מהר מאד, ובסופי שבוע הלכנו ל-Hebrew school, כדי לשמר את העברית. חזרתי לארץ בקיץ שלפני כיתה ב' - הילדה החדשה מאמריקה... תמיד הרגשתי שונה, עם מנטליות אחרת.

כעבור שנים מאוחר יותר, וכמה גיחות עצמאיות לניו-יורק - השלמתי עם החלק הזה שבי. נשבעתי שלילדים שלי לא אעשה את זה בחיים. היום אני כבר חושבת אחרת...

ניו יורק מבחינתי היא הבית השני. המקום היחיד בעולם שבו הרעש בחוץ יותר חזק מזה שיש לי בראש. זה השקט שלי, המקום הנוח שלי.

.....................................................................

3

"עם חצי מהזוג הזה, אני חיה עד היום" | אלבום פרטי

מעכשיו, עושה רק מה שטוב לי.

חצי שנה אחרי הצבא וברגע האחרון לפני שמתחילים הלימודים, החלטתי לנסוע לטיול הגדול. ככה בספונטניות, שלושה חודשים למרכז אמריקה. הרגשתי שזה עכשיו או לעולם לא. שינוי משמעותי שלא היה עניין של מה בכך.

השארתי בארץ את אהבת נעוריי מגיל 14, ונסעתי עם מישהי שהכרתי ב"למטייל".

הנופים המעלפים, החוויות האקסטרימיות והריחוק מהסביבה המוכרת חיברו אותי למי שאני.

הרשיתי לעצמי לעשות דברים בלי לחשוב על "מה יגידו" כי בכל מקרה אף אחד לא מכיר אותי. שם נשבעתי לעצמי, שגם כשאחזור לארץ אחשוב פחות על מה יגידו ויותר על מה שאני רוצה לעשות (קשה למי שחולה ב"מכת בכורות").

שבוע לפני המעבר לגואטמלה, הגיעו למלון זוג מטיילים מדרום אמריקה, שחשבו לעשות עצירה ללילה לפני המראה ליעד הבא. עם חצי מהזוג הזה אני חיה עד היום. 17 שנים של ביחד, הוא הדבר הכי יציב בחיי.

.....................................................................

4

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מוקפת ילדים. | אלבום פרטי

תפקיד חיי.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מוקפת ילדים.

הייתי הבייביסיטר השכונתית והמשפחתית. הייתי מאלה, שתמיד היו צריכים לשריין אותן המון זמן מראש, ובכל מצב נתון (כמעט) היה לי ילד של מישהו על הידיים.

תמיד הצהרתי שהחלום שלי זה תאומים (אחד הבודדים שלא זכיתי להגשים), כך שהיו לי הרבה שנים להתכונן לתפקיד חיי. שלושה ילדים בחרו בי להיות אמא שלהם: יובל - בכורתי, עומר המרכזית וארבל - הקינוח.

לכל אחד מהם הדרך המיוחדת שלו להגיע לעולם, ועם כל אחד הלידה הביאה תובנות והתפתחות אישית שלי.

כל אחד מהם מהווה מראה מיוחדת לחלק אחר שבי, ואין משהו מספק יותר מלהיות שם, נוכחת איתם ועבורם וללמוד כל יום אהבה מה היא.

היכולת לראות את העולם מזווית הראיה של הילדים, להקשיב להם, להבין את המצוקות שלהם, את הצרכים שלהם, היא שמאפשרת לי להיות שם עבור אימהות אחרות.

.....................................................................

5

היום אני מלווה נשים, שכירות ועצמאיות, ב"שביל החלומות" שלהן | אלבום פרטי

שביל החלומות שלי.

את הדרך חזרה לעבודה מחופשת הלידה הראשונה אני זוכרת במעומעם. בעצם אני זוכרת רק את מסך הדמעות. כל כך הרבה שנים התאמנתי על ילדים של אחרים, ועכשיו אני נאלצת להשאיר את בכורתי עם דמות מטפלת אחרת.

זו הייתה נקודת המפנה - שם החלום התחיל לקרום עור וגידים. הבנתי שאני רוצה לעסוק במשבר הזה, של אימהוּת וקריירה, שנולד מתוך המשבר שלי של "להיות שם", להיות נוכחת. ולא ידעתי איך עושים את זה...

לקח לי שש שנים של כניסה ויציאה מארגונים, שש שנים בהם עיביתי את סל הכלים שלי (ייעוץ שינה, הנחיית קבוצות, שפת התינוקות דאנסטן והאחרון - אימון אישי).

שש שנים שכללו תהליך עבודה פנימי, כדי להבין שאני יכולה לעשות את כל מה שאני חולמת עליו: לעבוד בעבודה שאני אוהבת, להיות נוכחת ואפילו להביא לעולם ילד שלישי.

היום אני מלווה נשים, שכירות ועצמאיות, ב"שביל החלומות" שלהן, מסייעת להן להבין מה הן צריכות לעשות בשביל החלומות שלהן, למצוא את נקודת האיזון האישית שלהן בין ההגשמה העצמית האישית לבין החיים התובעניים שאנו חיים בהם.

בדיוק כמו שאמר וולט דיסני: "If you can dream it, you can do it".

.....................................................................

אהבתם את חמש התמונות של עדי? - דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של נעמה אורבך

לקבלת וקריאת הפוסטים שלי תמיד לפני כולם הירשמו כאן למטה - הפוסט הבא כבר בדרך אליכם!


אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש