הסיפור שבתוך הסיפור - איטליה

הסיפור שבתוך הסיפור >> איטליה

צילום: נֹגה שנער-שויער

אז מה זה בעצם - הסיפור שבתוך הסיפור?

בדיוק זה - הסיפורים הקטנים, הרגעים שמזדמנים לנו בתוך בתוך ההתרחשות הגדולה הכללית.

אלה שאני מתעדת בעדשת המצלמה שלי.

והפעם - הסיפורים שפגשתי במהלך הטיול שלנו לאגם קומו באיטליה, באוקטובר 2017.

אתם כבר מכירים אותי - אני אוהבת סיפורים. הם מסקרנים אותי, והופכים כל חוויה שאני עוברת לעשירה יותר. וידעתי, כשנסענו לאיטליה, שבמהלך הדרך יהיו סיפורים. והחלטתי מראש לא לחפש אחריהם, אלא לתת להם להגיע אלי.

והם הגיעו.

1

אי שם - בקרבת

נמל התעופה מלפנסה

(Malpensa)

צילום: נֹגה שנער-שויער

זה היום הראשון לטיול שלנו. זה עתה נחתנו בנמל התעופה Malpensa במילאנו, ולאחר המתנה מורטת עצבים ומייאשת, קיבלנו סוף-סוף סוף את הרכב שלנו מחברת ההשכרה ויצאנו לדרך.

ואני, את כל השבועות האחרונים ביליתי בציפייה נרגשת למפגש עם השלכת האיטלקית, ובתחינה לבורא עולם ושאר ישויות עליונות שלא ינשירו את כל העלים בטרם עת, שיחכו עד שאגיע.

ולשם שינוי האזינו לי כל הישויות, והשלכת ציפתה לנו בכל הדרה. ואני נמלאתי באטרף הידוע היטב לחובבי הצילום, באשר הם, כשהם מזהים מטרה ראויה.

"אוי, אני חייבת לצלם את זה! וגם את זה!" אני סחה לאיש שלי בהתלהבות מהולה בפניקה, שמא יעלם כל היופי הזה בטרם ייקלט בעדשת המצלמה שלי. והוא, למוד ניסיון וסבל, ואחת הבריות המכילות בתבל, מכוון אותי לדרך ללא מוצא שנקרתה בדרכנו, מבין שעדיף לו להרוג את העניין הזה כשהוא עדיין קטן.

שיכורת אושר אני יורדת מהאוטו, כמהה אל העלים האדומים. זוהי סביבה נחמדה מאוד, הגובלת, כך נראה, בשכונה נאה של בתים פרטיים.

ובעוד אני מתייחדת לי עם כל עלה בנפרד, עוצרת לידינו פיאט חבוטה, וממנה יורדות שתי נשים.

אחת מהן לבושה בשמלה שחורה וצמודה. ומשהו, בירכתי המוח שלי, מהבהב לי שהלבוש הזה לא בדיוק מתאים למקום ולשעה. אבל אני, כזכור, עם המצלמה והעלים, וממשיכה לתקתק במרץ.

כעבור כמה דקות, פונה אלי הבחורה בשמלה השחורה ואומרת משהו באיטלקית קולחת. מאחר ואיטלקית קולחת היא לא המחלקה שלי, אני מתעלמת, כי אני לא מבינה שמדברים אלי. ואז היא אומרת לי באנגלית, שהיא הגיעה לכאן כדי לעבוד, ואולי אפשר שהעניין הזה עם הצילום לא ייקח כל-כך הרבה זמן...

האיש, שניחן בתפישה מהירה משל אשתו, מסמן לי לחזור לאוטו. הבחורה, שכבר מבינה שתפישה מהירה זה לא ממש הקטע של המשוגעת עם המצלמה, מבהירה לי: I am working for the prostitute, you know.

ואת זה, אני כבר מבינה...

ושמוטת לסת אני ממהרת להיכנס לאוטו שלנו, מתקשה לעכל את מה שקרה כאן עכשיו.

וחשוב להגיד: הקטע הזה נכתב בהומור כי ככה אני כותבת, וגם מחמת התדהמה שבה הוכיתי, והמפגש מכמיר הלב והבלתי נתפש בין האישה שמצלמת עלים אדומים, לזו שנאלצת/בוחרת להתפרנס מזנות. בעצם, עזבו בוחרת. אף אישה לא באמת בוחרת בדבר כזה.

התשוקה שלי לצילום, מפגישה אותי עם סיטואציות רבות, חלקן נעימות, חלקן קצת פחות. ללא ספק, הסיפור הזה הוא אחת החזקות - אולי החזקה מכולן עד היום.

2

עוגן הרם

אגם קומו

(lago di como)

צילום: נֹגה שנער-שויער

בתום נסיעה לא ארוכה מדי ומהנה, אנחנו מגיעים לעיירה Menaggio, שבה נמצא המלון שלנו. כאן "נגור" בימים ובלילות הקרובים.

וכדיירים חדשים, אנחנו יוצאים לתור את השטח. די מהר מסתבר לנו, שמלבד תחנת דלק, סופרמרקט ועיירה יפהפייה, צמודה למלון שלנו גם תחנה של חברת המעבורות האיטלקית. מרותקים למתרחש לנגד עינינו, אנחנו קרבים אל הרציף, מתיישבים על ספסל, מסתכלים ומתחילים להבין.

החיים על אגם קומו, שלובים בשירות המעבורות הזה לבלי הפרד. בכל עיירה או כפר על האגם, יש תחנה, או מספר תחנות של המעבורת. ובצד התיירים, הנעזרים בשירות היעיל הזה כדי לעבור בין אתרי האגם, משתמשים בו גם המקומיים, כדי להגיע בבוקר לעבודה, או לחזור ממנה בערב הביתה.

כל תחנה מחולקת לעמדה עבור נוסעים בלבד, ולכזאת המיועדת לנוסעים עם רכב. ובניגוד מוחלט לבלגן האיטלקי המקובל, כאן הכל מתנהל ברצינות ובדייקנות של שעון שוויצרי.

על כל מעבורת שמתקרבת, כורז הפקיד בתחנה, ומיד ממהר לחבוש לראשו כובע של קפיטן, ולסייע במלאכת פתיחת שערי הרציף וקשירת כבלי המעבורת אליו. הנוסעים עולים בצורה מסודרת, או מחכים ברכבם לאות לנסוע על הרציף, אל תוך המעבורת הייעודית לכלי רכב.

ההפלגה במעבורת, ואת זה גילינו בעצמנו באחד הימים, היא נוחה ונעימה, בעיקר במזג אוויר נאה. בדרכנו לעיירה היפה Bellagio, עגנו גם בעיירה הלא פחות יפה Varenna. ולאחר הסיור בה חזרנו, בקלות ובנוחות, אל נמל האם שלנו.

הסיפור הזה הוא מראה למציאות החיים המושפעת מהבחירה לחיות במיקום גיאוגרפי וטופוגרפי ייחודי, השואב פרנסתו בעיקר מתיירות. עבורנו, האורחים לרגע, זה היה מרתק לראות איך כל הלוגיסטיקה הזו מתבצעת, ברצינות תהומית ובמקצועיות אחראית.

מצד שני, במדינה שבה גם נהג מעבורת נראה כמו שחקן קולנוע (שימו לב לתמונה השלישית מלמעלה), זה כנראה בדיוק מה שניתן לצפות לו(:

3

"נמל המדרגות"

פסקאלו, בלאג'יו

(Pescallo, Bellagio)

צילום: נֹגה שנער-שויער

Bellagio - "הפנינה של אגם קומו", עיירה יפה להפליא ומתויירת להפליא.

ברצותנו לחמוק, קמעה, מעומס התיירים, אנחנו מבקשים להגיע לנמל הדייגים Pescallo, שתואר במדריך שבידינו כנמל ציורי, שהמסלול אליו הוא קליל ממש. ובכן, חיים ומוות ביד הלשון, או ליתר דיוק, ביד מאות המדרגות התלולות המובילות אל נמל החמד הזה, שהן מסלול קליל אם אתה עז או ילד נמרץ, אבל לא בשום מקרה אחר.

ובעוד אני מחשבת את קצי לאחור, נחלץ לעזרתי שותפי לטיול בפרט ולחיים בכלל - אופטימיסט נצחי, אתלט ועז מלידה, שהמדרגות המאתגרות הללו לא גורמות לו אפילו למצמץ. בלי להסס, הוא פוצח בשפע של בדותות קלושות,שמטרתן להניע את זוגתו קדימה, עד לנמל הנכסף.

ולמרות כמה רגעים מדאיגים בדרך, זה עובד, ולאחר עלייה ואז ירידה של עשרות מדרגות נוספות, אנחנו מגיעים. ו-Pescallo הוא אכן נמל ציורי מאוד, ויפה מאוד, ובעיקר פרטי מאוד, כי מי משוגע לעלות את כל המדרגות האלה בשביל נמל? ולולא תאוות הצילום שלי, ייתכן שגם אני הייתי נשברת בדרך...

ולאחר שהות נעימה ושלווה מאוד, אנחנו מתחילים לחזור. הדרך עוברת בין סמטאות זרועות בתים מרובי גוונים וצבע, ועלי שלכת יפים באורח בלתי נתפש. ורגע לפני שאנחנו מתחילים לעלות בחזרה (זוכרים את כל המדרגות שירדנו קודם??), רץ לעברנו כלב, מלווה באישה לא צעירה, שכנראה עשתה הפסקה באמצע עבודות הבית, ולכן היא חמושה בסינר.

גם הכלב כבר לא צעיר. לא תואר לו ולא הדר, אבל הוא עליז ועולץ, כדרכם של כלבים שיצאו לטיול, ושמח אל זוג הזרים שנקרו בדרכו, מריח אולי - בחושים כלביים מחודדים - שגם להם יש בבית כלבה אהובה מאוד. ובעלת הכלב ממהרת להתנצל באיטלקית כובשת, מחשש שאולי הכלב שלה מפריע לנו. ואנחנו ממהרים להשיב (באנגלית, מה נראה לכם?), שהכל בסדר, אנחנו אוהבים כלבים.

ואז היא חוזרת הביתה, ואנחנו ממשיכים בסיור שלנו בעיירה, ובלבנו זכר המפגש הנחמד הזה, שפשוט קרה, עם שתי נפשות יקרות.

4

העץ האדום

מנאג'יו

(Menaggio)

צילום: נֹגה שנער-שויער

מול חלון חדרנו שבמלון, ניצב מקבץ של בתים יפים, עטורי עצי שלכת ואורנים ירוקי עד. ועץ אדום אחד מושך את תשומת לבי, ומביא עמו את הריטואל הקבוע: "אני מוכרחה לצלם אותו", אני שחה לעצמי ולשותפי לטיול.

ולמחרת, מלאי שמחה, אנחנו עולים עם רכבנו במעלה ההר, נרגשים לקראת משימת הצילום הקרבה.

מפגש קשוח עם תרבות הנהיגה האיטלקית (שעליה ועל כל הטיול שלנו, אפשר לקרוא כאן), מבהיר שצילום כבר לא יהיה כאן. הרבה עצבים כן, אבל צילום לא, מחמת חוסר האפשרות להאט לרגע, לחנות כחוק בצד ולהפעיל את המצלמה - חוסר יכולת הנובע מצפירות עזות, הדוחקות בנהגת (אני) להמשיך ולנסוע.

כעוסה ועגומת נפש אני מסתובבת, וחוזרת אל המלון. "אם אני לא אצלם את העץ הזה, לא קוראים לי נֹגה!!", אני סחה לשותף, ועקשנות ונחישות נובטות בי. "אני כבר אראה לאיטלקים האלה מה זה", נדרכת בי האמביציה, המגובה - כך אני יודעת - בנכונותו של האיש שלי לצאת להרפתקאות חדשות, ולסייע לי במלחמתי הצודקת למען תרבות הנהיגה וצילום של עצים אדומים.

כעבור יומיים, אנחנו שבים אל זירת הפשע. וכאילו הבינו כל נהגי הסביבה שצילום יהיה גם יהיה כאן, הם נוהגים בנו בסבלנות וברוגע, ואפילו מקום חנייה נוח מצפה לנו, ליד העץ, ואני יוצאת ומתחילה לצלם.

ומתברר, שהצילום ההררי של העץ טומן בחובו גם מראה פנורמי נאה של העיירה היפה מאוד הניצבת לרגלנו. ושעה קלה ונעימה, עד לדעיכת האור, אנחנו מבלים כאן, ואז חוזרים בשמחה "הביתה".

מוסר השכל: נחישות זה חשוב, ומומלץ להצטייד בשותף המתאים כדי שניתן יהיה גם לממש אותה.

5

ספר, זה כל הסיפור

העיר קומו

(Como)

צילום: נֹגה שנער-שויער

שבת. העיר קומו.

בין המוני איטלקים אלגנטיים וקומץ תיירים (אנחנו מחוץ לעונה), מסתובב לו גם צמד ישראלי.

במרכז העיר קורים המון דברים מעניינים; שוק של בגדים וחפצים שנדמה שניתן למצוא בו הכל, דוכן מזדמן של פירות וירקות, חנות השוקולד המשגעת של Vanini, שחלון הראווה שלה מלא בגיליונות שוקולד בגודל דף A4, במגוון צבעים וסוגים, ובתוך החנות, ידיה עטויות כפפות, שוברת אותם המוכרת לחתיכות גדולות שאותן יוכלו הלקוחות לקחת הביתה.

וחנויות שוות, ומעדנייה שבה אני קונה לאמא שלי ריבה, וכיכר שבה ישבנו קצת לנוח, ובזווית העין ראיתי איש מבוגר, שעון על מקל, עומד במרפסת דירתו שמעלינו וצופה בעניין באנשים שמתחת. בשבילו, זה הבית.

והמון דוכני ספרים משומשים. חלקם ערוכים על דוכנים, היתר מחכים בקופסאות קרטון לתורם. ובתוך כל אלה, קולטת העין שלי את הילדה המתוקה הזו, השרויה לה עכשיו בעולם משלה, ואני נזכרת.

נזכרת בילדה שהייתי, שמרגע שלמדה לקרוא, לא הפסיקה. הספרנית בקיבוץ ידעה לזהות תשוקה כשהבחינה בה, ובכיתה ב' כבר אישרה לי לקרוא ספרים של כיתה ד', ומהר מאוד עברתי גם לספרי מבוגרים.

הספרים פתחו לי פתח לעולמות אחרים, רחוקים ושונים כל-כך מהקיבוץ הדרומי שבו גדלתי. הם היו לי פסק זמן עם עצמי, מפלט קצר מהשהות האינטנסיבית, התמידית, עם ילדים אחרים לאורך כל שעות היממה והקנו לי שפה עשירה וקולחת, המשך לעברית היפה שהנחילו לי הוריי.

והם מלווים אותי גם גם היום.

באופן קבוע, ניצבת ליד המיטה שלי ערימה ענקית של ספרים. הם השקט והמפלט שלי בסוף היום, והמזור שלי בתקופות קשות. ברבות השנים אגב, רכשתי עותקים של רבים מהספרים שקראתי בשנות הילדות והנעורים שלי, והם עדיין כאן, איתי.

ואני מביטה בילדה הזו, הקוראת בשקיקה טהורה של מי שמגלה עולם. ויודעת שלא משנה מה יקרה לה, תמיד יהיו לה הספרים - מזון לנשמה, נחמה, מקלט משלה. ואני שמחה בשבילה.

6

בונד, ג'יימס בונד

סכר ורזאסקה

(Diga Di Verzasca)

צילום: נֹגה שנער-שויער

וביום ראשון, עשינו גיחה קצרה לשוויץ השכנה, הקרובה למדי לאגם קומו. ובחרנו להתרכז באתרים בעמק ורזאסקה היפה (Valle di Verzasca) ובהרים המקיפים אותו.

התחנה הראשונה שלנו היא סכר ורזאסקה האדיר, 200 מ' גובהו, הסכר הגדול באירופה. עוד מהדרך המתפתלת מעלה, אנחנו מבחינים בקיר הלבן, העצום שלפנינו, בצדו האחד תהום, ומצדו השני אגם מלאכותי, ירקרק ונאה, גובל בסלעים מרשימים ועצי שלכת.

וכל זה מקסים ומרשים, ואף מעורר אימה מסוימת לבוחרים להביט מטה, אבל זוהי רק התפאורה לדבר האמיתי שקורה כאן בימי שבת וראשון - עת הופך הסכר לאתר קפיצות בנג'י מרהיבות.

כי מסתבר, שלפני אי-אילו שנים, צולם כאן הסרט "Golden Eye" מסדרת ג'יימס בונד, ובמהלך צילומי הסרט, קפץ 007 הנועז (כלומר: פירס ברוסנן, או הכפיל שלו, או השד יודע מי) מהסכר, בדרכו למשימה נועזת בשירות הוד מלכותה, מה שהפך את הנקודה המאוד גבוהה הזו, לאחד מאתרי קפיצות הבנג'י הידועים בעולם, כי למה לשבת בבית אם אפשר לזנק אל הקיר המטורף הזה?

לקפוץ בנג'י, כמובן, לא עולה בדעתי. לצפות במתרחש, לעומת זאת, זו חוויה מרתקת. צמד מפעילי האתר עולים אל רמפת הקפיצות, ומתחילים למקם את כל הציוד הנדרש, פעולה שלוקחת זמן מה. לאחר מכן, פונה אחד מהם באנגלית אמריקאית אל הנוכחים, ומזמין את הקופצים בפוטנציה לחתום על מסמך שאומר שהם מודעים לאחריותם בעומד להתרחש.

הכנה והסבר קצר, והבחור הראשון - הנראה כאן בתמונות - עולה למעלה. 1,2,3, קפוץ!!, זועק לעברו המדריך, והוא אכן קופץ, חמוש בקריאת "F#&K", שהיא, כך אני יכולה לגלות לכם, הזעקה הפופולרית כאן בקרב הקופצים היום. במהלך הקפיצה, אגב, הופך כל העניין הזה לצרחות אימה, ההולכות ונחלשות, מפאת המרחק של הקופץ מאיתנו, ההולך ורב.

בתום כמה דקות, לאחר שהקופץ מתעשת, הוא מחבר את עצמו לכבל, המושך אותו בחזרה למעלה. בשלב הזה, כמובן, כולם מחייכים, בצירוף תנועות ניצחון, גם של אלה שלא הצליחו לקפוץ מיד, גם של מי שהיכה, קודם הקפיצה על חזהו בנוסח "אני טרזן - את ג'יין"!!

עם העלייה למעלה, מגיע פרק מורשת הקרב, שבו מחלק הקופץ הטרי את רשמיו עם זה שעומד לקפוץ בעוד רגע. והוא כמובן קצת זחוח, גם אם עדיין רועדות לו הרגליים, בעוד חברו קצת שותק וחיוור...

ותוך כדי שאני חושבת לעצמי, שבעצם זו לא רק קפיצה - אלא חתיכת הצגה, אומר לי בשקט האיש שלי (שיצא לו לקפוץ מכמה וכמה מטוסים למטרות צניחה, בסדיר ואח"כ גם במילואים): "בהתחלה, חשבתי שהם משוגעים. אבל אז נזכרתי, כמה פעמים אני קפצתי, בהתנדבות, ממטוסים, והבנתי שאולי גם אני קצת משוגע..."

מעברים

צילום: נֹגה שנער-שויער

שדות תעופה הם לא רק המקום שבו אתה עולה על מטוס לארץ אחרת, הם בעצמם משמשים כמעין בועת מעבר.

כי כשמגיעים לשדה התעופה, ועוברים את כל שרשרת הפעולות שבסופן מתבצעת טיסה, כבר נפרדים, למעשה, מהארץ שנמצאים בה. וכך, השלכת שכל-כך חיכיתי לה והפעימה אותי מאוד במשך 7 ימים, כבר נותרת מאחור, פיזית ותודעתית.

ואפילו חובבת מטוסים מושבעת שכמותי, מקבלת באדישות מסוימת את מטוס אליטליה הענק שלידינו, כולל שני הטכנאים המטפלים בזנבו העצום. כי אני כבר לא כאן. אני בדרך הביתה.

ואין כמו הנחיתה בנתב"ג, בשעת אחה"צ כתומת שקיעה, ושלל העמדות הלא פעילות בתור לבדיקת דרכונים, ותור ארוך ומריבה בלתי נמנעת בין ישראלים שנמצאים קרוב מדי אחד לשני, כדי להבהיר לי שהמעבר הסתיים. אנחנו בבית.

ורק תמונת מטוס הנייר הענק, חלק מתערוכה קבוצתית בנמל התעופה במילאנו, שממנו המראנו לפני כמה שעות, מזכירה לי שאמנם הגענו אבל אכן היה כאן טיול, למרות שנראה שהוא קרה כבר לפני שנים.

ואנחנו אוספים את האוטו שלנו ונוסעים הביתה, לחיבוק המוחץ של שלושה ילדים השמחים לקראתנו מאוד, וגם כלבה נרגשת אחת, וחתול אדיש אחד.

תם ונשלם, עד הסיפור הבא

-------------------------------------------------

קראתם? -דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

אולי תרצו לקרוא גם את הסיפור שבתוך הסיפור - אוסטריה

רוצים לקרוא את הסיפורים שלי תמיד לפני כולם? הירשמו כאן למטה - הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!


אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש