חמש תמונות וסיפור - פוּגי נעים

חמש תמונות וסיפור

^.^.^.^.^

פוּגי נעים

פוגי נעים | צילום: איילת לנדאו

מי אני/מה אני?

פוּגי נעים, בת 44, בת להוריי ואחות בכורה לשני אחי ואחותי.

נשואה ליהודה ואם לקרני (14) ומיתר(11) . גרה ויוצרת במושב רמת רזיאל שבו גדלתי.

משלבת בין המשיכה שלי ליצירה ולסטודיו 24 שעות ביממה, לבין העובדה שיש חיים גם מעבר ובכך מאתגרת את הסובבים אותי, ומעל הכל את עצמי.

הבובות שאהבתי ואספתי כל חיי הפכו לחומר הגלם איתו אני יוצרת כיום.

מוטו: להתקדם רק תוך כדי תנועה (תכל'ס - עשייה במקרה שלי).

--------------------------------------------------------------

1

ומה השם האמיתי שלך? | פוטו פרג'

ומה השם האמיתי שלךְ?

נולדתי בינואר 1974 בהדסה עין כרם.

לא עזרה לאמי העובדה שפרופסור בעל שם נשכר על מנת שיפקח עליה ועל ההיריון שלה, ובעידן טרום אולטרסאונד, הובהלה לבית החולים עם רעלת הריון קשה בחודש שביעי.

ניתוח חירום קיסרי ומהרחם יוצאות שתיים - תינוקת אחת ללא רוח חיים, ואני - קילו וחצי של מצוקת עוּבַּר הישר לאינקובטור (שם, אני נוהגת לומר עד היום - אפו אותי יותר מדי).

סבי החליט על השם שָׁאוּלה - על שם סב אמי. זה היה אז באופנה במשפחה ובני דודים נוספים זכו לקבל את השם שאול ואף שאולה נוספת, רק שלהם ניתן גם שם סטנדרטי כשם ראשון.

מזל שלאמי יש אחים תאומים שהיו אז בגיל הטיפש-עשרה, מזל שהייתי פגית בפגייה, ומזל שלהקת כוורת הייתה אז בשיאה. ותודה למאיר פניגשטיין, האב הרוחני שלי. על "סיפורי פּוּגִי".

כך דבק בי הכינוי – פוגי (בפ' רפה) שהפך מהר מאוד לשם שלי. אף אחד, ובצדק, לא הסכים לקרוא לי שאולה... אז אל תטרחו גם גם אתם. אני לא עונה(:

(וכמה שהסיפור הזה נשמע "סיפורי פוגי" הוא אמיתי לגמרי).

--------------------------------------------------------------

2

שנים ארוכות חלפו עד שחזרתי שוב ליער | צילום: פוגי נעים

מהעיר למושב. כשהייתי בת ארבע בערך, החליפו הוריי דירת שלושה חדרים בירושלים בנחלה בת 5 דונם במושב רמת רזיאל מחוץ לעיר.

בנעוריי גלגלתי לא פעם את המחשבה בראשי מה היה לו נשארנו לגור בעיר, בעיקר מחשבות על אופציות לימודיות נוספות - כדוגמת התיכון לאמנויות, ואילו דברים היו מתפתחים אחרת עבורי, אבל זו הייתה המציאות - אני בת מושב.

את ילדותי ביליתי בעיקר ביער שנמצא מול ביתנו. בניתי ארמונות ומחנות בכוכים שיצרו העצים הסבוכים. אהבתי את הפרחים הקטנים וריח האדמה ובעיקר את השקט. גילפתי צורות ודמויות מחתיכות קליפות שנשרו מגזעי עצי האורן ובעונה הייתי תרה באובססיביות אחרי אורניות עסיסיות.

את השלל הרב הייתי מביאה לשכנה שלנו, קטיה שמאוד שמחה, ובריטואל קבוע הייתה מתייצבת אצלנו לאחר שעה קלה ובידיה צלחת עמוסה בחביתת פטריות רירית (מגעילה לטעמינו) ולא עזרו התחנונים של 'לא צריך' וחבל... ו'תאכלו אתם'... ולפח.

שנים ארוכות חלפו עד שחזרתי שוב ליער - למקום שהוא כולו שלי שיש בו שקט והמון מקום לדמיון ויצירה המקום הזה כיום הוא הסטודיו שלי שנמצא בביתי באותו מושב ממש.

--------------------------------------------------------------

3

כך, פחות או יותר, אפשר לסכם את שנותיי בביה"ס | צילום: פוגי נעים

כאבי גדילה.

בסוף כיתה ז' חילקה המחנכת שלנו, בשיחה אישית, את התעודות.

לכל תלמיד בחרה מראש גלויה מאוירת לפי ראות עיניה. 'אני יודעת כמה היום הזה קשה לך', אמרה, ונתנה לי גלויה שעליה ציור של תנין ישוב כשלראשו קשורה מטפחת גדולה והוא סובל מאוד מכאבי שיניים. עד היום התמונה מלווה אותי והזיכרון מאז גורם לי לתחושת אי נוחות.

אבל כך, פחות או יותר, אפשר לסכם את שנותיי בביה"ס. פשוט סבלתי. זה לא רק שסבלתי. סבלתי ולא הצלחתי לצאת מהמעגל הזה של הכישלון והתסכול בכל מה שקשור בלימודים. גם כשהתאמצתי, וגם שכבר היה נדמה לי שהנה, הבנתי משהו ממה שהמורה אמרה, או קרה בכיתה - בהפסקה הראשונה הכל התמוסס.

ליקויי הלמידה (שליוו אותי מכיתה א') שלא אובחנו או טופלו (כמו אצל רבים-רבים אחרים בשנים ההן) יצרו נזק מצטבר שלא ניתן לתקנו.

את מעט האוויר לנשימה קיבלתי בשיעורי הספרות וההבעה וכמובן מתנת היצירה, שהשאירה אותי עסוקה כל זמן אותם השיעורים. אמנם לא הייתה לי מחברת להגיש לבדיקה כאשר המורה ביקשה, אבל היו לי המון ציורים שחולקו לחברים.

הרביתי לפטפט ולחלום (זה לא אני אומרת - זה כתוב בהערכה בכל מחצית) ובעיקר כפי שעוד כתוב: "לא השתדלתי מספיק ולא שיפרתי הישגיי". בתיכון הפסקתי להיכנס בכלל לשיעורי המתמטיקה, כי הרגשתי שאיני מסוגלת יותר. מהכספים שהוריי הוציאו עבור מורים פרטיים ומכוני לימוד עבורי אפשר היה לרכוש דירה קטנה.

שמחה כל-כך להיות בן אדם בוגר ומשוחרר מהמקום ההוא. עד היום אני אומרת לא פעם לבנות שלי, שבית-ספר הוא בית-ספר. גם החברה שם היא חברה שלא תמיד בחרנו, ויש התמודדויות לעבור - אבל אלו לא החיים האמיתיים.

ובאותה נשימה מוסיפה - שישקיעו וילמדו הכי טוב והכי רציני שהן יכולות כי זה הבסיס להמשך שלהן. כל מה שילמדו עכשיו יהיה כלי בידיהן למה שיבחרו בהמשך - חסך שאני הרגשתי היטב.

--------------------------------------------------------------

4

הערב היה חד-פעמי ומרגש במיוחד, מפני שעל הבמה ישבה אסתר עצמה | אלבום פרטי

אסתר כהן.

את לימודי התואר הראשון שלי עשיתי במחלקה ל'צורפות ואביזרי לבוש' בבצלאל.

התקבלתי לבצלאל וגם לשנקר - מאותו אחוז קטן שמתקבל ללא בגרות מלאה (מתמטיקה אלא מה), שהתחייבתי להשלים עד סוף השנה הראשונה, אחרת איאלץ להפסיק את הלימודים.

אבחונים ב'ניצן' זעקו לכל המעוניין - שאפילו אם יהפכו אותי וינערו היטב לא ייצא כלום, אז שיניחו לי בשקט. ועדת חריגים של משרד החינוך המירה בביולוגיה את המבחן במתמטיקה, אני עוברת בנקודה או משהו, ובא לציון הגואל.

בדיעבד אני חושבת שמחלקה אחרת בבצלאל הייתה מתאימה עבורי יותר, אבל החיבה לאסתטיקה ואופנה (בימים ההם עוד התלבשתי(:) משכו אותי לשם. במשך הלימודים יצרתי פרויקטים שאני אוהבת עד היום. יש משהו בתקופה הזו - הגיל, האנרגיות וטוטאליות שהוציאו ממני המון.

אחד הפרויקטים האלה היה בקורס "לבוש לתיאטרון". בתקופה ההיא ושנים אחר כך עבדתי במקומות שונים כמדריכה לאומנות. בויצ"ו פסגת זאב פגשתי את אסתר כהן שהטמפרמנט שלה ושמחת החיים האפילו על שאר המשתתפים.

שיעור- שניים ואני כבר אצלה לכוס תה פרסי בביתה אשר מעבר לכביש. בביתה סיפרה לי את סיפור חייה. ילידת פרס, כשהייתה ילדה קטנה התייתמה מהוריה ונשארה לגדול אצל הסבא והסבתא, שם סבלה מאלימות והזנחה.

בגיל שמונה אסתר מתארסת, ובגיל 11 מתחתנת. שאול ואסתר המקסימים נשואים עד היום. את סיפורה, במילותיה שלה, עיבדתי למופע.

עיצבתי מעיל\גלימה שחורה גדול. בבטנת המעיל רקמתי בעבודת יד מאות חרוזים דמויי פנינה מצפיפות רבה ועד לתפזורת, כמו הפנינים שזכרה אסתר על שמלת חתונתה.

תחתית הבטנה הייתה מקושטת כולה בבד פרחוני עם הדפס וורדים (הורד - סמל נשי וכן מסמל את העיר עבדאן ממנה מגיע אסתר). את הבד גזרתי לחתיכות קטנות וחילקתי לנשים רבות ממגזרים שונים בעיקר בבתי אבות בירושלים.

הלכתי לשם וביקשתי מהן לצייר ולרקום על הפרח, ישבתי איתן ושמעתי את סיפוריהן והכל התחבר להכל. את פיסות הבד המעובדות חיברתי בתפירה ידנית לחלק התחתון של המעיל.

במופע עצמו גילמה את אסתר השחקנית המקסימה אופירה רחמים, שסיפרה את הסיפור כפי שסיפרה לי אותו אסתר במילותיה שלה. אופירה לבשה בתחילת המופע את המעיל השחור שתוך כדי ההצגה והתנועה גילה את תוכנו, עד לסיום בו נשאר פרוש על הרצפה כמו שטיח ססגוני.

הערב היה חד-פעמי ומרגש במיוחד, מפני שעל הבמה ישבה אסתר עצמה, רקמה ושרה בפרסית. אופירה השחקנית ששיחקה והפעילה את הבגד ונכדתה של אסתר – קטי שהייתה אז בת 11, בגיל בו התחתנה סבתה ולקחה אף הא חלק במופע.

--------------------------------------------------------------

5

ממשיכה לעשות את מה שאני אוהבת ויודעת, ומודה על-כך כל בוקר | צילום: פוגי נעים

בובות בובות בובות. כל החיים הייתי מוקפת בובות והקפתי עצמי בבובות ,וציורים של דמויות. לפני כשבע שנים התחלתי להכין את בובות הקרמיקה שלי.

לבובות האלה קדמו שנים של חיפוש וניסיון נואש, לעתים, ליצור משהו חדש, אחר. כל החיים יצרתי וכל הזמן ניסיתי. תקופה של כשנתיים תחזקתי בלוג בשם 'הבלנדר' שבו מתועדים כל התהליכים והרבה מעבר, ממש מהתחלה (מוזמנים לחפש בגוגל).

לקרמיקה הגעתי ממש במקרה. הייתה זו חברתי האהובה ירדנה שהתעקשה (שוב) שאקח את תנור הקרמיקה הקטן שזרוק לה במחסן כבר כמה שנים, כי חבל עליו. אז לקחתי, והתחלתי לעבוד.

בהתחלה הכנתי אלמנטים שטוחים וקישוטים לחוגי הפסיפס שקיימתי אצלי בסטודיו, אך מהר מאוד יצרתי פנים של בובה, ואז יד ורגל שטוחים, והשאר היסטוריה.

למדתי הכל לבד. הרעיון היה אינטואיטיבי לגמרי , מתוך מה שהכי רציתי לעשות - בובות יפות ומתוקות כמו בוויטרינות של סבתא שלי שהייתי צמודה אליהן עם האף כל ילדותי.

אין ספק שעידן האינטרנט והחשיפה הרחבה היא עניין מכריע. האינטראקציה עם קהל גדול של אנשים, שהפכו לקהל היעד שלי, סיימה את עידן היוצרת בוואקום על צלע ההר והקהל המצומצם שלה (אמא שלי וארבע חברות קרובות).

ב-2011 התחלתי למכור את הבובות שלי בירידי מכירות. עבדתי ימים ולילות, תוך כדי גידול בנותיי וניהול הבית. יריד רדף יריד ואני מכינה את הכל לבד, מעמיסה ופורקת, מוכרת, אורזת, מעמיסה וחוזר חלילה.

פגשתי המוני אנשים - קהל חם ומפרגן. הבובות נחטפו ואני הייתי חוזרת לסטודיו שלי כדי לעבוד, מנסה להדביק את הקצב, לפעמים במחיר שפיותי כמעט. לא פשוט להכין מוצר שמושקעת בו כ"כ הרבה עבודה, כולה עבודת יד, ולהתייחס אליו כאל מוצר מדף. ומצד שני - ברור שבזה כל הקסם. כיום בזכות קהל לקוחות מדהים שמלווה אותי תקופה ארוכה אני ממשיכה לעשות את מה שאני אוהבת ויודעת, ומודה על כך כל בוקר.

פוגי בסטודיו | צילום ועריכה: אלעד ברמי

--------------------------------------------------------------

אהבתם את חמש התמונות של פוגי? - דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של גליה שמחאי.

רוצים לקבל תמיד את כל הסיפורים לפני כולם? הירשמו כאן למטה. הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!


אהבתם? מזמינה להירשם לבלוג ולקבל עדכונים במייל על פוסט חדש

© 2023 by Salt & Pepper. Proudly created with Wix.com